הביאנלה של ונציה
הביאנלה של ונציה (באיטלקית: Biennale di Venezia) היא תערוכת אמנות עכשווית בינלאומית הנערכת בוונציה שבאיטליה.[1] התערוכה נערכת מדי שנתיים ומכאן שמה, "ביאנלה", שפירושו באיטלקית הוא "דו-שנתי". הביאנלה של ונציה נחשבת לאחת מהתערוכות החשובות והיוקרתיות ביותר בעולם האמנות, ומכל מדינה נבחרים להשתתף בה אמנים בולטים בתחומם, אשר יוצרים יצירות אמנות במיוחד לקראתה. בנוסף לביתנים הלאומיים, מתקיימת תערוכה בינלאומית רבת היקף במבנה הענק של הארסנאלה. כחלק מהביאנלה נערך גם פסטיבל הסרטים של ונציה ומתארחות ברחבי העיר תערוכות נלוות ברמה גבוהה, הצגות תיאטרון ומיצגים.
 | |
 | |
| סוג | ביאנלה, פסטיבל קולנוע, תערוכה  |
|---|---|
| מדינה |  איטליה |
| מיקום | Ca' Giustinian, גני הביאנלה, ארסנאלה |
| מייסדים | מועצת עיריית ונציה |
| מועדים | |
| תאריכי פעילות | 1895–הווה (כ־129 שנים) |
| קואורדינטות | 45°25′44″N 12°21′31″E / 45.428889°N 12.358611°E |
| www | |
 | |
  | |
היסטוריה
הביאנלה הראשונה נערכה בשנת 1895. במהלך תערוכה זו ובתערוכות שבאו אחריה הושם דגש על הפן של עיצוב הפנים. בראשית שנות ה-20 הפכה התערוכה יותר ויותר בינלאומית עם השתתפות מדינות שונות. בין שתי מלחמות העולם הציגו בתערוכה מרבית האמנים העיקריים של התקופה.
בשנת 1930 האחריות והניהול של התערוכה עברו מעיריית ונציה לשלטון המרכזי הפשיסטי, שהרחיב את התערוכה והוסיף לה פסטיבל מוזיקה (בשנת 1930), פסטיבל סרטים (בשנת 1932) ופסטיבל תיאטרון (בשנת 1934). בשנת 1938 החלה חלוקת פרסים ליצירה הזוכה.
במהלך מלחמת העולם השנייה לא התקיימה ביאנלה. התערוכה שבה בשנת 1948 והציגה בעיקר אמנות עכשווית. בשנות ה-50 הוצגה בתערוכה בעיקר יצירות של אקספרסיוניזם מופשט, ובשנות ה-60 יצירות פופ ארט.
בשנת 1974 הוקדשה התערוכה כולה לצ'ילה - כמחאה תרבותית נגד שלטונו של אוגוסטו פינושה. בשנות ה-70 וה-80 החלה מוצגת בתערוכה אמנות פוסטמודרנית, והחלה השתתפות של יצירות אמנים אסייתיים בתערוכה.
בשנת 2022 התקיימה הביאנלה ה-59, באיחור של שנה בשל מגפת הקורונה. השם שניתן לה בשנה זו היה "חלב החלומות", והאוצרת צ׳צ׳יליה אלמני ייעדה אותה לשם תיקון הסטורי של הטיות מגדריות ואחרות בתערוכות העבר:[2] התערוכה התמקדה באמניות נשים, לרבות אמניות שכבר אינן בין החיים (בניגוד למקובל בביאנלה) וכן במיעוטים ובפריפריה הגלובלית.[3] בין התערוכות החיצוניות הנלוות בלטו תערוכותיהם של אניש קאפור, מרלן דומא וברוס נאומן, ועבודתו המונומנטלית של אנסלם קיפר בארמון הדוג'ה.[4]
ארגון
קרן הביאנלה תומכת באומנויות ובארגון האירועים הנפרדים הבאים:
| # | שם עממי | שם רשמי | שנת ייסוד | תדירות |
|---|---|---|---|---|
| 1 | הביאנלה לאמנות | תערוכת אמנות בינלאומית | 1895 | שנים אי זוגיות |
| 2 | הביאנלה לאדריכלות (אנ') | תערוכת אדריכלות בינלאומית | 1980 | שנים זוגיות (מאז 2000) |
| 3 | הביאנלה למוזיקה (אנ') | הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה עכשווית | 1930 | שנתי (ספטמבר/אוקטובר) |
| 4 | הביאנלה לתיאטרון | פסטיבל התיאטרון הבינלאומי | 1934 | שנתי (יולי/אוגוסט) |
| 5 | פסטיבל הסרטים של ונציה | פסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה | 1932 | שנתי (אוגוסט/ספטמבר) |
| 6 | הביאנלה למחול של ונציה | הפסטיבל הבינלאומי לריקוד עכשווי | 1999 | שנתי (יולי/אוגוסט) |
| 7 | קרנבל ילדים בינלאומי | 2009 | שנתי, במהלך קרנבל המסכות בוונציה |
מבני התערוכה ואופייה
הביאנלה מתקיימת בשני אתרים עיקריים: הג'ארדיני - הפארק הציבורי של ונציה, והארסנאלה: המספנות והנשקיות שהעניקו לוונציה את השליטה בים לאורך הדורות,[5] שבו 30 ביתנים קבועים המייצגים את המדינות השונות שנקבעו בשנות ה-30, ובשנים לאחר מלחמת העולם השנייה. בשל קביעות אלה ישנן כמה מדינות קבועות אשר אינן ידועות באמנות המודרנית בהן ולמרות זאת יש להן ביתן קבוע. כל מדינה קובעת כיצד תנהל את הביתן שלה - ובדרך כלל מדינות בוחרות להציג אמן יחיד בביתן במהלך התערוכה, או מספר מועט של אמנים המציגים תערוכה סביב תמה אחת. לעשרות רבות של מדינות נוספות, שהצטרפו לתערוכה לאחר גמר הקמת הביתנים הלאומיים בג'ארדיני, ישנם ביתנים ארעיים: חלקם בארסנאלה וחלקם פזורים ברחבי העיר. בפאביליון המרכזי שבגני הג'ארדיני מתקיימת לרוב תערוכה נושאית בינלאומית ורבת היקף, והחלל העיקרי העצום של הארסנאלה מוקדש למגוון תערוכות של אמנים מרחבי העולם, הכל תחת אוצרות מרכזית אחת.
הביתן הישראלי
ישראל שולחת נציגים לביאנלה באופן קבוע מאז התערוכה ה-24 שהתקיימה ב-1948. הביתן הישראלי תוכנן בשנת 1952 על ידי האדריכל זאב רכטר בסגנון הבינלאומי. במהלך השנים הוזנח המבנה ולא שופץ, דבר שהוביל להעלאת הכוונה להורסו. בעקבות מאבק ציבורי שוקם המבנה באופן חלקי. בביאנלה ה-59 שבשנת 2022 בחרה האמנית עילית אזולאי לערוך שינוי במבנה של רכטר, על ידי אטימת הכניסה הראשית אליו, והפיכת הכניסה האחורית המשנית לכניסה היחידה ובה פינות ישיבה בסגנון מזרח תיכוני, מהלך המתכתב עם התערוכה אותה הציגה האמנית: מלכות (Queendom).
האמנים אשר יצגו את ישראל בביאנלה מהלך השנים:
- 1948 - (משה קסטל, יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, מרסל ינקו, ליאון (אריה) פיין, אהרון כהנא, אברהם נתון, יצחק פרנקל, אביגדור לואיזאדא, יוחנן סימון, ראובן רובין, נחום גוטמן, אריה לובין, ציונה תג'ר, אביגדור סטימצקי, אהרון גלעדי, דב פייגין)
- 1950 - לאו כהן, ליאון פיין, יצחק פרנקל, מרדכי לבנון, ליאו רובין
- 1952 - ראובן רובין, משה מוקדי
- 1954 - נפתלי בזם, מרדכי ארדון
- 1956 - אריה ארוך, צבי ברגנר, צבי מאירוביץ, אביגדור סטימצקי, זאב בן-צבי, איזידור אשהיים, נחום גוטמן, יחיאל קריזה
- 1958 - מרדכי ארדון, איזידור אשהיים, מרדכי אבניאל, יוסל ברגנר, שמואל בונה, יעקב אייזנשר, ליאון (אריה) פיין, צבי גלי, אהרון גלעדי, חיים גליקסברג, נחום גוטמן, שמשון הולצמן, מרסל ינקו, ז'אן דוד, מרדכי לבנון, אריה לובין, צבי מאירוביץ, משה מוקדי, ישראל פלדי, בצלאל שץ, חיה שוורץ, עוזר שבת, יוחנן סימון, קוסו אלול, דוד פלומבו, זהרה שץ, מירון סימה, יעקב שטיינהרדט
- 1960 - נפתלי בזם, אביבה אורי, מיכאל גרוס, פנחס שער, שמואל בונה, יעקב פינס
- 1962 - דב פייגין, צבי גלי, צבי מאירוביץ, יוסל ברגנר, אביגדור אריכא
- 1964 - יגאל תומרקין, אריה ארוך, לאה ניקל
- 1966 - איקה בראון, יחזקאל שטרייכמן, בוקי שוורץ
- 1968 - מרדכי ארדון
- 1970 - מיכאל ארגוב, רות צרפתי, עמי שביט
- 1972 - אברהם אופק, ישראל הדני
- 1976 - דני קרוון
- 1978 - מנשה קדישמן
- 1980 - משה גרשוני ומיכה אולמן
- 1982 - תמר גטר ומיכל נאמן
- 1984 - אוסוולדו רומברג
- 1986 - אסד עזי, משה קופפרמן, לודוויג בלום ויהושע בורקובסקי, יוסף זריצקי, יחיאל קריזה, אביבה אורי, גבי קלזמר, לארי אברמסון, איברהים נובאני
- 1988 - מוטי מזרחי וצדוק בן דוד
- 1990 - יעקב דורצ'ין
- 1993 - אביטל גבע
- 1995 - דוד גרוסמן, יהושע נוישטיין ואורי צייג
- 1997 - יוסי ברגר, מרים כבסה וסיגלית לנדאו
- 1999 - פיליפ רנצר ושמחה שירמן
- 2001 - אורי קצנשטיין
- 2003 - מיכל רובנר
- 2005 - גיא בן-נר
- 2007 - יהודית סספורטס
- 2009 - רפי לביא
- 2011 - סיגלית לנדאו
- 2013 - גלעד רטמן
- 2015 - ציבי גבע
- 2017 - גל וינשטיין
- 2019 - איה בן רון
- 2022 - עילית אזולאי
- 2024 - רות פתיר התערוכה של פתיר הוצבה בביאנלה אך אינה נפתחה לקהל הרחב עד השגת הפסקת אש ועד שיחזרו החטופים מהשבי בעזה.
הביאנלה לאדריכלות
הביאנלה לאדריכלות הוא אירוע שמתקיים החל משנת 1980. בו מציגים אדריכלים פרויקטים בתכנונם. מדינת ישראל אינה משתתפת בקביעות בביאנלה זו.[7]
תערוכת האדריכלות הבינלאומית ה-17, 22 במאי - 21 בנובמבר 2021, נושא מרכזי - "איך נחיה יחד?", אוצר - האשים סרקיס (אנ'), נציגים מ-58 מדינות כולל מישראל. הנושא הישראלי לאירוע - "ארץ זבת חלב ודבש - הבניית מרחב השפע", נציגי ישראל - אדר' עידו גינת וד"ר רחל גוטסמן, מוסד - המחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה, שנקר.
כאוצרת הביאנלה לאדריכלות בשנת 2023 נבחרה הגאנית-סקוטית לסלי לוקו, שהחליטה להקדיש את התערוכה לנושא אפריקה בכותרת "מעבדת העתיד". אמורים לקחת בה חלק עמוס גיתאי ואייל ויצמן[8].
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הביאנלה של ונציה- תצלום לוויין של בנייני הביאנלה מאתר גוגל
- אסתר זנדברג, עדיין סגור לרגל שיפוצים, באתר הארץ, 3 במרץ 2004 - על הביתן הישראלי
- סמדר שפי, עכבר העיר אונליין, הביאנלה ה-53 בוונציה: הפוליטיקה שולטת, באתר הארץ, 5 ביוני 2009
- סמדר שפי, עכבר העיר אונליין, השחקן המרכזי החדש בביאנלה בוונציה, באתר הארץ, 5 ביוני 2009
- חגית פלג-רותם, שטים כל הדרך לביאנלה, באתר גלובס, 9 ביוני 2009
- סמדר שפי, עכבר העיר אונליין, הביאנלה בוונציה - סיכום: חיקו החמים של המוכר, באתר הארץ, 11 ביוני 2009
- אמנון דירקטור, שתי אצבעות מצידון, באתר "Time Out ישראל", 28 באוגוסט 2013
- דנה גילרמן, משיחת יתר: אכזבה והתרגשות בונציה, באתר כלכליסט, 14 ביוני 2009
- מנור בראון, (לא) להאמין: הוותיקן, בהופעת בכורה, כבש את הביאנלה לאדריכלות, באתר Xnet אדריכלות, 3 ביוני 2018
- הביאנלה של ונציה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אמנון דירקטור, כל הדרכים מובילות לאפריקה, באתר הארץ, 16 במרץ 2023
נעמה ריבה, הביאנלה ה-18 מאפשר לדבר על דה-קולוניזציה, באתר הארץ, 29 ביוני 2023- נעמה ריבה, בביאנלה בוונציה מרוב פוליטיקה בקושי הבחינו באמנות, באתר הארץ, 30 באפריל 2024
