האפקט האידיאומוטורי

האפקט האידיאומוטורי הוא תופעה פסיכולוגית בה אדם מבצע פעולות בצורה לא מודעת. בדומה לתגובה הרפלקסיבית לכאב, הגוף לעיתים פועל בצורה לא מודעת, ללא החלטה רצונית של האדם ליזום פעולה. לדוגמה, דמעות נוצרות בעיניים בצורה לא מודעת בהשפעת רגש העצבות, בדרך כלל ללא החלטה רצונית לבכות.

מהפנטי במה מנצלים את האפקט האידיאומוטורי לצורכי בידור. בעזרתו הם משכנעים מתנדבים מהקהל לבצע פעולה כלשהי בלי שהם החליטו או רצו לבצעה מלכתחילה. המתנדבים בדרך כלל אינם זוכרים את ביצוע הפעולה בדומה לאנשים ההולכים מתוך שינה שאינם מודעים לכך שהם פועלים על פי גירויים במוחם, ולא בעולם החיצוני. תגובות לא מודעות עדינות יותר מנוצלות על ידי קוסמים ואמני אשליות כדי לבצע תרגילים המבוססים לכאורה על "קריאת מחשבות".

תופעות כמו כתיבה אוטומטית, גילוי מים או אבנים טובות מתחת לאדמה, תקשורת עם מוגבלים בעזרת מקלדת, סיאנס בעזרת לוח ויג'י, גם כן מיוחסות על ידי אנשי המדע לאפקט האידיאומוטורי. לעומתם, מיסטיקנים מייחסים את התנועה להסבר על טבעי כלשהו, ומשתתפים רבים בטקסים כאלו משוכנעים כי לא ניתן לייחס את התנועה אליהם בלבד.

המונח הוטבע לראשונה על ידי ויליאם בנימין קרפנטר (אנ') בשנת 1852. במאמר שכתב, קרפנטר טען כי תנועת שריר יכולה להתבצע ללא החלטה מודעת.ניסויים מדעיים שביצעו המדען האנגלי מייקל פרדיי, הכימאי הצרפתי מישל שוורל והפסיכולוג האמריקני ויליאם ג'יימס, הראו כי תופעות רבות שיוחסו לכוחות או "אנרגיות" מיסטיים או רוחניים ניתנות להסבר על פי תנועה אידיאומוטורית. מעבר לכך, הניסויים הראו כי גם אנשים "ישרים ואינטליגנטיים עלולים לבצע תנועה לא מודעת ולא רצונית המתאימה את עצמה לתוצאות הרצויות". בנוסף הם הראו איך סוגסטיות שיכולות לכוון להתנהגות מסוימת, ניתנות ומשפיעות גם בעזרת רמזים עדינים.

מרפאים אלטרנטיביים מסוימים טוענים כי הם עושים שימוש באפקט האידיאומוטורי כדי לתקשר עם תת-המודע של המטופל בעזרת מערכת של תנועות פיזיות כגון תנועת אצבעות או החזקת מטוטלת, המסמנות "כן", "לא" ו"אני לא מוכן לגלות את זה בצורה מודעת". לטענות אלה אין אישוש מדעי.

דוגמה מודרנית לאפקט האידיאומוטורי היא תקשורת מסוייעת. תקשורת מסוייעת מתיימרת לסייע לאנשים עם לקויות דיבור משמעותיות, לתקשר דרך מקלדת. הדבר נעשה כאשר מנחה מניחה את ידה על ידו של המטופל וכך הוא, לכאורה, מקליד את המסר אותו הוא רוצה להעביר. שיטה זו משמשת בין השאר בתקשורת עם אנשים הסובלים מאוטיזם. מחקרים מבוקרים מראים שמי שקובעת את נוסח המסר היא המנחה, ולא המטופל^[1]. לדוגמה, כאשר מראים למטופל חפץ מסוים ומבקשים ממנו לזהות אותו, הוא אינו מסוגל לעשות זאת אם המנחה לא רואה גם היא את החפץ^[2]. ניתן לראות הדגמה של השיטה בשתי כתבות של אורית נבון במסגרת סדרת הרשת הדוקומנטרית "כאן מקשיבים"^[3][4].