גירוש יהודי אנגליה אירע בשנת 1290. בצו שפרסם אדוארד הראשון מלך אנגליה באותה שנה, נאסרה על יהודים השהייה בתחומי הממלכה האנגלית, והיהודים שהתגוררו בה חויבו לעזוב. מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד.
הסיבות לגירוש יהודי אנגליה נבעו מעמדות אנטישמיות שונות. לגירוש קדמו שנים של עוינות, שכללו עלילות דם וגזירות כלכליות קשות שבמשך השנים פגעו במעמדם הכלכלי של היהודים והביאו להתרוששותם ולאובדן מקומם המרכזי בחיי המסחר והכלכלה באנגליה.
בשנת 1182, התקיימה הגירה המונית של היהודים לאנגליה מצרפת, לאחר שגורשו על ידי פיליפ השני.
בין האירועים המרכזיים שקדמו לגירוש ניתן למנות את האירועים הבאים:
ב-18 ביולי 1290, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב[2], שיגר המלך אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה. בצווים נכתב כי על כל היהודים לעזוב את המדינה עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290; עוד נכתב כי היהודים שיישארו בה לאחר תאריך זה יוצאו להורג. בעקבות הוראת המלך גורשו באותה שנה אלפי יהודי אנגליה. היהודים שהיגרו בעיקר להולנד, צרפת וספרד הסמוכות, הורשו אומנם לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לפי צו ממלכתי לרכוש הכתר, וכל החובות לטובתם הוסבו לחובות לטובתו.
לאחר שנת 1290 אין עדות רשמית בדבר קיומם של יהודים בממלכת אנגליה והאפשרות הפורמלית היחידה להישאר באנגליה הייתה להתגורר בבית המומרים (The Domus Conversorum) – מוסד ששכן בלונדון ובעת הגירוש אחסן כ-80 יהודים מומרים אשר גרו שם ללא תשלום ובתנאים קהילתיים.
היותה של אנגליה אי ללא גבולות יבשתיים עם מדינות אחרות איפשרה פיקוח הדוק יחסית על ההגירה ומנעה מיהודים לשוב למקום במשך כ-350 שנה.
מסופר על קבוצת יהודים אמידים ששכרו אונייה שיצאה מנהר התמזה באזור קווינבורו (אנ') אל צרפת ובשל השפל נתקעה על שרטון בלב ים. רב החובל הציע לכלל הנוסעים היהודים לרדת אל השרטון כדי "למתוח שם רגליים" עד לבוא הגאות. כשהגיעה הגאות והמים התחילו לעלות, ביקשו היהודים לעלות מייד על האונייה, אך רב החובל השאיר אותם על השרטון והפליג משם עם רכושם כשהוא מכריז בלעג: "קראו עכשיו למשה שלכם, שיקרע לפניכם את הים ויובילכם ביבשה" והנוסעים היהודים טבעו למוות במים הגואים[3][דרושה הבהרה].
בשנות ה-50 של המאה ה-17 ניהל מנשה בן ישראל, רב מהולנד, מגעים לביטול צו הגירוש עם אוליבר קרומוול, שהיה שליט אנגליה לאחר ניצחון תומכי הפרלמנט במלחמת האזרחים האנגלית והוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649. על רקע כתבים אוהדים של ג'ון ווימז (אנ'), בכיר בכנסייה של סקוטלנד, ולאחר דיונים ארוכים הצליח מנשה בן ישראל לשכנע את קרומוול להתיר שיבת יהודים לאנגליה, תמורת שלמונים. אך "הוועד המדיני" לא ביטל פורמלית את הצו. בפועל התקבלה הסכמה שבשתיקה, וכבר בשנת 1655 היגרו לאנגליה כ-300 יהודים ספרדים. יהודים אשכנזים החלו להתיישב מחדש באנגליה רק לקראת סוף המאה, ובשנת 1690 הוקם בית הכנסת האשכנזי הראשון בלונדון.
בניגוד לספרד, שממשלתה ביטלה רשמית את צו הגירוש בשנת 1968, אנגליה מעולם לא ביטלה את צו הגירוש באופן רשמי. למרות זאת, לאחר שהאמנציפציה ו-Jewish Relief Act 1858 ביטלו כל אפליה בין אנגליקנים לשאר אזרחי אנגליה, אין משמעות מעשית לצו זה.
יש המסבירים את מצבם המשפטי הפורמלי של היהודים באנגליה, בתקדים "משפט רובלס", משפט שהתנהל בתביעתו של יהודי מאנוסי פורטוגל בשם דון אנטוניו די דייגו רובלס. הלה החזיק באזרחות ספרדית, וככזה הוחרם כל רכושו כשלל מלחמה, מאחר שספרד עמדה במצב מלחמה עם אנגליה. בתחילה טען רובלס במשפטו שהוא במקורו אזרח פורטוגל ולא אזרח ספרד, וככזה אין עילה להחרמת רכושו. בהמשך שינה את טענתו וטען כי אינו ספרדי או פורטוגזי, אלא יהודי. ב-16 במאי 1656, הודיע "הוועד המדיני" לקרומוול שלא עלה בידו להכריע בשאלת אזרחותו של רובלס, ולמעשה הורה להחזיר לו את רכושו. בעצם הדיון בשאלת האזרחות, מאחר שהחוק להחרמת רכוש יהודי קדם ביותר מ-350 שנה לחוק להחרמת רכוש ספרדי, הניח הוועד המדיני את היסוד להכרה באי-תקפותו של חוק הגירוש[4].