גדעון יקותיאלי

גדעון יקותיאלי נולד בירושלים, בנם השני מתוך שישה של יוסף יקותיאלי (זוסמנוביץ) ויהודית לבית ויס.^[1] אביו היה מייסד מפעל המכביה וחתן פרס ישראל על מפעל חיים בעיצוב הספורט וקידום תרבות הגוף בישראל. אמו, יהודית ויס, בוגרת מחזור ה' של הגימנסיה העברית "הרצליה", הייתה בתו של עקיבא אריה ויס, מייסד אחוזת בית, היא תל אביב.

בילדותו עבר להתגורר בתל אביב עם משפחתו. למד בבית הספר לבנים "אחד העם" ובגימנסיה העברית "הרצליה" וכן היה חבר בתנועת הצופים.^[2] בצעירותו חלה בשיתוק ילדים והתמודד עם השלכות המחלה לאורך שנים רבות.

למרות מחלתו, הוריו והפיזיותרפיסט הראשון שלו, ולטר פרנקל, עודדו אותו להתנהג כמו כל הילדים ונטעו בו את ההכרה כי חרף מגבלותיו הגופניות, כל האפשרויות פתוחות בפניו. הוא השתתף יחד עם אחיו וחבריו בטיולים, ברכיבה על אופניים ובמשחקים ככל בני גילו. מלבד זאת, היה שוחר טבע והחזיק באוספי חרקים וצמחים מיובשים. הצטיין בלימודיו ובהיותו תלמיד בגימנסיה נתן שיעורים פרטיים במקצועות הריאליים. בכסף שקיבל, סייע לכלכלת המשפחה.

ב-1944 החל ללמוד לתואר שני בפיזיקה (במסלול ישיר) בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים והיה מתלמידיו המובהקים של יואל רקח, שהיה המנחה שלו. ב-1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, היה אחד מששת תלמידיו של רקח אשר הועברו מירושלים לרחובות ועסקו בפיתוח תותח ללא רתע במסגרת חיל המדע (חמ"ד). בי"א בניסן תש"ח (20 באפריל 1948) נפל אחיו, אמנון, בקרב לרגלי מבצר נבי יושע.^[2]

את התואר השני סיים בשנת 1949 ובדומה לחבריו המצטייינים נבחר ע"י ארנסט דוד ברגמן להישלח ללימודי פיזיקה גרעינית בחו"ל. יקותיאלי נסע לאוניברסיטת בריסטול, שם השלים עבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ' ססיל פרנק פאוול, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1950.^[2]

ב-1952 שב לארץ עם ציוד שהביא מלונדון והקים במכון ויצמן למדע את המעבדה הראשונה במכון ובישראל לפיזיקת חלקיקים, יחד עם חברו יהודה איזנברג.^[3] ב-1955–1956 השתלם באוניברסיטת רוצ'סטר, שם כיהן מאוחר יותר כפרופסור אורח.^[4] בראשית שנות ה-60 מונה לפרופסור חבר, וב-1966 מונה לפרופסור מן המניין.^[5] כמו כן, לימד באוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון. ב-1992 יצא לגמלאות^[6] אך המשיך לעסוק במחקר פעיל גם לאחר מכן.

יקותיאלי עסק בחקר ניסיוני של חלקיקים אלמנטריים ואנליזה של מסלולי תנועתם, בין היתר באמצעות תא הבועות החדשני שהותקן במעבדתו, בחקר קרינה קוסמית, וכן הוביל את הפרויקט הישראלי בניסוי OPAL (אנ') במאיץ החלקיקים האירופי LEP של CERN. בנוסף, עסק מחקרו בניצול אנרגיית השמש, שאף היא אנרגיה גרעינית, והוביל את בנייתו של מגדל הכוח השמשי במכון ויצמן,^[7] אשר קדם למגדל השמש שהוקם לימים בשטחי המכון.

במהלך שנות עבודתו היה מחברם של למעלה מ-400 מאמרים ורשם פטנטים אחדים. עם תלמידיו לאורך השנים נמנים הפרופסורים אורי מאור,^[8] יצחק קלזון^[9] ושמואל נוסינוב^[10] מאוניברסיטת תל אביב, יעקב בן-אריה^[11] מהטכניון וכן המטאורולוג אלכסנדר מנס.

ב-1968 נבחר כחבר הוועדה לאנרגיה אטומית,^[12] וב-1974 היה חבר בוועדת השופטים של פרס ביטחון ישראל.^[13] כמו כן, היה חבר הוועדה הלאומית לחקר החלל מיסודה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.^[2][3]

שימש כחבר במערכת כתב העת "מדע" וכתב העת הישראלי למדעי הרפואה.^[2] בחגיגות שנת ה-60 לישראל ציין אותו העיתונאי איתן הבר כאחד מ-24 האישים שהמדינה חבה להם תודה יותר מכל על תרומתם לבניין כוח ההרתעה הלאומי.^[14]

משנת 1958 עד לפטירתו היה נשוי לרנה^[15] (לבית מדרשי, נפטרה ב-2022). נולדו להם שלושה בנים: אמנון, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; עדו, ד"ר לפיזיקה ומנהל בתעשיית ההייטק; דניאל, פרופסור לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב.

התגורר ברחובות, ונטמן בבית העלמין גורודיסקי בעירו.

• ימי חמד, היחידה לפעולות נוער, מכון ויצמן למדע, 1996.

• רנה יקותיאלי, שלום לך יקירי אהובי, גוונים, 2012.

• יהונתן ברקהיים, מכון דוידסון לחינוך מדעי, "כוח השישה" המדעי של ישראל הצעירה, באתר ynet, 14 במאי 2024