בנימין כהן (שופט)

בנימין כהן נולד בשטרסבורג שבחבל אלזס בגבול גרמניה-צרפת (אז בשליטת הקיסרות הגרמנית) לד"ר משה כהן, רופא במקצועו, לימים סגן ראש עיריית תל אביב וחבר מרכז תנועת החרות, ולרחל לבית נסל, ולו שני אחים, רפאל ואוריאל.^[1][2] ערב מלחמת העולם הראשונה עקרה משפחתו משטרסבורג לשווייץ הנייטרלית. הוא גדל במשפחה ציונית וכבר מגיל צעיר למד עברית מאביו, פעיל ציוני ששאף כל העת לעלות עם משפחתו לארץ ישראל. ב-1920, כשהיה בן 6, עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

בשנת 1931 סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב. לאחר סיום לימודיו התיכוניים ובעצת אביו נסע ללמוד משפטים באוניברסיטת ליון שבליון, צרפת, שם סיים את לימודיו בשנת 1934. באותה השנה נשא לאישה את תמר, לימים מנהלת בית הספר אחד העם בתל אביב ולהם נולדו שתי בנות ובן.^[3][4]

בשנת 1935 עבר בהצלחה את בחינת ההסמכה של עורכי הדין בישראל והיה במשך שנתיים (עד 1936) פקיד פרקליטות במשרד עורכי דין. בין השנים 1936 ל-1938 התמחה במשרד עורכי דין ובשנת 1938 קיבל את הרישיון לעריכת הדין בישראל. במשך כ-12 שנים שימש כעורך דין, בין היתר בתביעה הצבאית ובשנת 1949 הגיש לראשונה את מועמדותו לכהונת שופט, אך זו נדחתה. בשנת 1950 התמנה לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ועסק בעיקר בתיקים אזרחיים. בשנת 1966 מונה במינוי זמני לכהונת שופט בבית המשפט העליון. לאחר מכן המשיך לכהן כשופט בית המשפט המחוזי ובשנת 1976 מונה לנשיא התורן של בית המשפט וחבר בראש הרכב השופטים הדן במשפטי פשע חמור. בשנת 1979 מונה לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא כיהן בתפקידו במשך כארבע שנים עד לפרישתו ב-17 ביולי 1983 עם הגיעו לגיל הפרישה, 70.^[3][5][4]

במהלך שנותיו בבית המשפט המחוזי, שפט כהן במספר משפטים בעלי פרופיל ציבורי גבוה וחלק מפסיקותיו עוררו עניין רב בציבור ובתקשורת. בין התיקים בהם שפט: משפטו של שלמה לב עמי ("האנס האדיב"), מני כהן (מזכירו הפרלמנטרי של חבר הכנסת צ'רלי ביטון שזוכה מאשמת רצח), משפטם של כנופיית מע"צ, משפטו של שמואל אומני ונוספים.^[6] השופטת בדימוס, הדסה בן-עתו תיארה את כהן כ-"שופט לא פורמליסט, ציורי מאוד, בלתי אמצעי לחלוטין, שדיבר בצורה ישירה שלעיתים גם הייתה למורת רוחם של שופטים שישבו איתו באותו הרכב".^[7] בשבועון כותרת ראשית תוארו פסקי דינו כ-"ססגוניים מאוד...(מהם) מגיחה רוח בוהמיינית".^[4] דוגמה לציוריות והססגוניות בה ניחן על פי רוב, ניתן למצוא בדבריו בטקס כניסתו לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בהיכל המשפט בתל אביב בנוכחות שר המשפטים, שמואל תמיר:

”"יש בבניין זה כל כך הרבה שופטים בעלי מעלות תרומיות, וככל שהתקרב המועד שבו היה על השר לבחור את הנשיא החדש והנשיאים התורניים, ממש ריחמתי עליו. כמעט שטילפנתי אליו להשיא עצה. יש כל מיני שיטות של בחירה ואני רציתי להציע לו - ואיני בטוח שהוא לא השתמש בה - את שיטת ההגרלה. שמים פתקים בכובע וילדה קטנה שולפת פתק וזה הנשיא החדש. מה עשה אלוהים? - היא שלפה מהכובע את "בנימין כהן". אבל אל תחשבו שזה סתם כך. גם להישלף צריך מזל..."”^[8]

דוגמה נוספת לפסק דין זכור של כהן היה פסק דינו של עיתונאי "הארץ", יגאל לביב שהואשם בפריצה לדירת מגורים כדי להשיג מסמכים מסוימים (על אף שלא השתתף בפועל במעשה הפריצה).^[4][7] הוא זוכה בשנת 1972 וכך נימק השופט כהן את החלטתו: ”מספר פעמים קיבלה ידי פקודה ממוחי לחתום הרשעה וסירבה לחתום. זה מזלו של הנאשם. אני חותם איפוא, על זיכוי” (מתוך פסק הדין של השופט כהן במשפטו של יגאל לביב)^[9]

כהן זכור גם בפסיקתו בתחום החזקת ושימוש בסמים קלים במשפטה של מגדת עתידות מתל אביב ושותפה לדירה בשנת 1973, בו קבע כי הוא צופה "שלא רחוק היום בו יתייחסו אל החשיש כמו אל טבק" ולכן, על אף שהרשיע אותם על פי חוק, הטיל עליהם עונש של 250 לירות כל אחד בלבד.^[10] כך נימק את החלטתו עשור מאוחר יותר לשבועון כותרת ראשית^[4]:

”נקודת המוצא היא, שהחשיש הוא דבר רע ויש להילחם בו במשפט הפלילי. יחד עם זאת, אין להטיל על הציבור גזירות שאינו יכול לעמוד בהן. ופה פני הדור מכתיבים את הנורמה. שאר "דבר תועבה" גם נפוצים בכל עבר, ואי-אפשר למנוע סרטי פורנו וספרי פורנו: ישבנים מציצים מכל קיוסק. אסור לשופט להפוך לדינוזאור, שהציבור לועג לו. המשקאות האלכוהוליים מסוכנים במובנים מסוימים יותר מהחשיש. הטבק אינו מסוכן? הוא גורם לסרטן. ואם יש בביתך אלכוהול? זה הופך אותך שיכורה? לא זה מקור ההתמכרות. אבל יש להבדיל בין חשיש להרואין.” (דצמבר 1983)

כהן היה ידוע כביקורתי במיוחד כלפי בית המשפט העליון ושופטיו וכלפי שרי המשפטים לדורותיהם. יש המציינים כי אחת הסיבות שלא מונה במינוי קבע לכהונת שופט בבית המשפט העליון, היא הביקורת הרבה שהשמיע כלפי מוסד זה ושופטיו.^[3][4] בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 כינס שר המשפטים דב יוסף את שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב ותקף אותם על שהם גוזרים עונשים קלים על עבירות "שוק שחור", לאחר מכן קם השופט כהן ואמר: ”אדוני רואה את העץ שניבט בחלון? יושבת עליו ציפור. כל ימי רציתי להיות שופט משום שהשופט הוא חופשי כמו ציפור. לכן כמו ציפור זו גם אני עכשיו מצפצף...”.^[11] ביוני 1974 נתן הרצאה לעשרות שופטים ועורכי דין בביתו של פרקליט. בהרצאה זו התייחס אל התקנות החדשות של שר המשפטים חיים יוסף צדוק שחייבו שופטים בבתי המשפט המחוזיים, השלום והתעבורה להתחיל בשמיעת משפטים בשמונה וחצי בבוקר ולהמשיך בהם לפחות עד השעה אחת וחצי בצהריים. התקנות לא חלו על בתי הדין הרבניים ועל בית המשפט העליון. כהן כינה את התקנות "תקנות מכוערות". בנוסף מתח ביקורת על דבריו של שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון שתקף ברדיו שבועות ספורים קודם לכן את השופטים האחראים, לדעתו, לסחבת בבתי המשפט, הגורמת לעינוי דין. טרם כהונתו בבית המשפט העליון כיהן ברנזון כיועץ המשפטי של ההסתדרות ומנכ"ל משרד העבודה. כהן אמר: "שופט שאף לא היה שופט בא לתת לנו עצות". בסיכום דבריו הציע כי שופטי בית המשפט העליון יכהנו לפרקים במשך מספר חודשים בבית המשפט המחוזי בכדי שיוכלו "לחוש את העבודה המעשית של הערכאות הנמוכות".^[12][7] במהלך שביתת עובדי בתי המשפט בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 קרא כהן לשר המשפטים משה נסים להתפטר.^[7] כתב המשפט של "הארץ" צבי הראל ציין כי בשיחה שקיים עם כהן בנוגע לביקורתו על בית המשפט העליון אמר כהן: "אפילו שופטי העליון אינם חושבים ברצינות שיש להם מונופול על השכל".^[13]

לאחר פרישתו מבית המשפט מונה בינואר 1990 על ידי שר האוצר, שמעון פרס, לעמוד בראש ועדה ציבורית שתפקידה להציע מדיניות בנושא ההימורים, ההגרלות ובתי הקזינו. הוועדה הגישה את דו"ח הסיכום שלה לממשלה בפברואר 1991.^{[14][15][16][17]}

בשנת 2002 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו.^[18]

בנימין כהן הלך לעולמו ב-5 בינואר 2006 והובא למנוחות ב-9 בינואר בבית העלמין ירקון.^[19][7]

• בנימין כהן, באתר הרשות השופטת
• רענן הר-זהב, שופטים על השפיטה - כרך א', באתר המסלול האקדמי המכללה למינהל
• טובי פולק, השופט בדימוס בנימין כהן: ⁨אי אפשר להפסיק מלחמה ולהביא תותחים חדשים, מעריב, 17 בנובמבר 1986
• השופט בנימין כהן בריאיון אחרי פרישתו, "העולם הזה", גיליון 2416 מ-21 בדצמבר 1983, עמוד 14, השופט בנימין כהן בריאיון אחרי פרישתו, "העולם הזה", גיליון 2416 מ-21 בדצמבר 1983, עמוד 15