בית הספר המנדטורי למשפטים

תוכנית הלימודים כללה מיומנות בשפה האנגלית, היכרות עם המשפט האנגלי ושליטה בדין האנגלי. רוב המרצים היו פקידי המנדט הבריטי.

אופי ההשכלה המשפטית ב"שיעורים למשפט":ראשית, היה מדובר בהשכלה בעלת אופי מקצועי, ולא אקדמי. פקידי הממשלה הבריטיים ראו את ה"תיווך המשפטי" כתחום "טכני", וסיווגו את הלימודים במוסד כעיסוק ב"הכשרה מקצועית", ולא כעיסוק "חינוכי" (בניגוד לבלשנות או למדעים מדויקים).בית־הספר עצמו לא נחשב מעולם בעיני פקידים בריטיים, באנגליה או בארץ־ישראל, כמוסד אקדמי. אף־על־פי שמשך הלימודים בו היה ארוך למדי (שלוש או ארבע שנים), לא הוענק לסטודנטים תואר אוניברסיטאי.מאפיין נוסף של ההכשרה המשפטית בשיעורים למשפט היה תפיסת המשפט כתופעה אוטונומית.מטרת "השיעורים למשפט" הייתה, להכשיר עורכי דין, לא לתת לסטודנטים הכשרה בהיסטוריה ובפילוסופיה של המשפט, וגם לא לספק להם כלים מתחום מדעי החברה להבנת המשפט בהקשרו החברתי.

ההסבר הפוליטי הקושר בין חינוך משפטי וקולוניאליזם בריטי מבהיר את טבעו ה"מקצועי" של החינוך המשפטי שהציעו "השיעורים למשפט", את התפיסה האוטונומית של המשפט שעליה התבסס "השיעורים למשפט" ואת הדגש שהושם במשפט האנגלי^{[דרוש מקור]}.בארץ־ישראל, כמו במושבות בריטיות אחרות, התקבלו החלטות משפטיות חשובות על ידי מחוקקים ושופטים בריטיים, ואילו הילידים מילאו לרוב רק תפקידים שוליים ונמוכי דרגה במערכת המשפט.נוסף על כך, אחת ההצדקות המרכזיות של ההתפשטות הקולוניאלית האירופית הייתה שהאירופים הביאו את ברכות ה"קדמה" וה"ציוויליזציה" (המזוהות עם התרבות האירופית) לעולם לא־אירופי פרימיטיבי ומפגר^{[דרוש מקור]}.יצירתו והפצתו של דימוי המשפט כנייטרלי וניתן להעברה סייעה לשכנע את תלמידי המשפטים המקומיים כי נורמות ופרוצדורות אירופיות ניתנות להתאמה לשימוש מקומי, וכי התאמה כזו מוצדקת ורצויה, היות שאין הן מייצגות התערבות בלתי־מוצדקת של המעצמה הקולוניאלית במנהגים המקומיים, אלא הן חלק מניסיון ראוי־לשבח של השליט הכובש להעלות את המשפט המקומי לרמה גבוהה יותר^[2].

מנהל בית הספר מראשיתו עד שנת 1933 היה ד"ר פרידריך גודבי^[3]. בתחילת 1925 נפרדו ממנו בבית הספר לקראת נסיעתו לאירופה^[4], אולם במהרה הוא שב לנהל את בית הספר^[5].

בין מורי בית הספר היו ד"ר נסיב אבקריוס ביי^[1], ד"ר יעקב ישראל דה האן שלימד בין השנים 1920-1923^[6], ד"ר משה זמורה שלימד משנת 1923^[7], השופט גד פרומקין^[8], שופט השלום יצחק נופך^[9] אליהו מני^[10], צבי עלי בקר^[11] וחוסיין אל-ח'אלידי שהרצה על רפואה משפטית^[12].

השיעורים בבית הספר היו שיעורי ערב^[13].בשנת 1930 למדו בבית הספר כ-110 תלמידים, כמחציתם יהודים וכמחציתם ערבים^[14]. בשנת 1934 נמנו כ-230 תלמידים בבית הספר^[15]. בשנת 1935 הצטרפו כ-80 תלמידים לשנה א'^[16].

רוב השיעורים, לפחות באחד המסלולים, היו בעברית^[17]. לצורך כך, עם הקמת בית הספר, הוקמה ועדה של ועד הלשון העברית בהשתתפות אליעזר בן-יהודה, אהרן מאיר מזי"א וליפשיץ, להטבעת מונחים בענייני משפט^[18].

בשנות ה-30 נפתחו שיעורי המשפט בבית הספר לסירוגין פעם בשנתיים: בשנה אחת נתנו שיעורי שנה א' ושנה ג' ובשנה העוקבת נתנו שיעורי שנה ב' ושנה ד'. בשנת 1935 נוספה שנה חמישית לצורך קבלת רישיון עריכת דין^[16].

האישה הראשונה שסיימה את בית הספר והוסמכה כעורכת דין ארצישראלית הייתה פרידה סלוצקין, בשנת 1930, שהייתה האישה היחידה במחזורה^[17] (שלטונות המנדט נאלצו לקבל הסמכת נשים בעקבות עתירת רוזה גינוסר). בעקבות זאת החל משנת 1931 החלו נשים להשתתף בשיעורים במספרים מעט יותר גדולים^[19].

הלימודים התקיימו בשתי רמות: לימודים לתעודה שכללו רק לימוד המשפט הארצישראלי ולימודים לדיפלומה שכללו גם ענייני משפט אנגלי וכללי^[20].

בתחילת דרכו של המוסד הלימודים התקיימו בבנין בית המשפט העליון במגרש הרוסים בירושלים^[1], ואחר כך עברו למבנה בית הספר אוולינה דה רוטשילד ששכן בבניין החבשים ברחוב מליסנדרה בירושלים. הסטודנטים למשפטים למדו בבניין לאחר שעות הלימודים של תלמידות בית הספר^[21].

עם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל בשנת 1948 נסגר בית הספר המנדטורי. חלק ממורי בית הספר עברו ללמד בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. משרד המשפטים של מדינת ישראל הקים ועדה בראשות צבי עלי בקר לארגן לימודי המשך ובחינות סיום לתלמידים, שלימודיהם נפסקו באמצע^[22].

ערב הקמת המדינה היוו בוגרי בית הספר המנדטורי למשפטים חלק ניכר מקהילת עורכי הדין היהודיים בארץ ישראל^[23].

• דב גנחובסקי, הגרפיקאית שאפתה עוגיות מרציפן - בית-הספר הראשון למשפטים בירושלים (עמ' 23 - 28), הוצאת כרטא, תשס"ו.