בית הדין האירופי לזכויות אדם

הקמת בית הדין לזכויות אדם האירופי מתבסס על הכרזת האו"ם בעניין זכויות אדם.^[2] לאחר מלחמת העולם השנייה אירופה נותרה שסועה ופגועה בו בזמן אירופה נחצתה ב"מסך הברזל". במערב, נושא זכויות האדם הפך למשמעותי^[5]. האמנה האירופית לזכויות אדם הייתה אמורה להוות את אבן הדרך של חברה חדשה, אשר תכבד זכויות יסודיות. כתיבתה של האמנה ואשרורה היוו את אחת מהמשימות הראשונות של מועצת אירופה, אשר הוקמה ב-5 במאי 1949^[6].

ב- 17 למרץ 1948 נחתם אמנת בריסל בו קיבלו המדינות החתומות את עקרונות הכרזת האו"ם. ב-5 במאי 1949 נחתמה האמנה למועצת אירופה. כבר בשנה זו, שרי משפטים, שופטים ומשפטנים החלו להניח את היסדות לאמנה. האמנה נכנסה לתוקף ב-3 בספטמבר 1953. הקידום המהיר של אמנה האירופאית נבע גם מההבנה של המנסחים, שלאמנת האו"ם ייקח שנים עד יהיו מנגנוני בקרה ואכיפה.^[2] עם החתימה על ההאמנה הוקם בית הדין האירופי לזכויות אדם ושל הוועדה לזכויות אדם. לפי האמנה, כל אזרח אירופי יכול לבקש סעד דרך בית דין זה, בהנחה שכל ההליכים החלופיים הפנים מדינתיים לא עזרו. מטרת בית הדין היא להגן על הזכויות האזרחיות והפוליטיות של כל אזרחי אירופה^[6].

מ-1953 ועד 1998, פעלה שיטה דו-שלבית. ראשית, הוועדה לזכויות אדם קבעה האם בקשה מסוימת כשירה לשמיעתו של בית הדין, ולאחר מכן בית הדין שקל זאת פעם נוספת. הוועדה הייתה מורכבת מחברים אשר נבחרו על ידי ממשלותיהם לתקופה של שש שנים, אך הם לא ייצגו את מדינותיהם. השופטים בבית הדין פעלו במשרה חלקית. ב-1994, המועצה האירופית אישרה את פרוטוקול 11, ובכך שינתה את מבנה בית הדין לשיטה חד-שלבית לפיה פונים ישירות לבית הדין, בנוסף להחלפת השופטים לקבועים, בעלי משרה מלאה^[7].

האמנה האירופית לזכויות אדם דורשת ממדינות חברות לתת לפסיקת בית הדין מעמד משפטי מחייב^[1]. בית הדין האירופי לזכויות אדם הוקם ב-1959 והפך לקבוע ב-1998, ןהוא הראשון מסוגו^[8]. ב-1 בנובמבר 1998 הפך בית המשפט למוסד הפוסק בנושא זכויות אדם, הנציבות האירופית לזכויות אדם, שנהגה לפסוק בנושא, בוטלה בפרוטוקול 11.^[9]

מעמדו של בית הדין הפך מארעי לקבוע, בעל שופטים במשרה מלאה ב-1 בנובמבר 1998, עם פירוקה של הוועדה אשר הוקמה מכוח האמנה. מאותו תאריך, אזרחים אירופיים יכלו לפנות ישירות לבית הדין^[10]. השופטים החדשים נבחרו על ידי העצרת הפרלמנטרית של מועצת אירופה^[1].

כל המדינות החברות במועצת אירופה מחויבות לחתום ולאשרר את האמנה האירופית לזכויות אדם. בית הדין מורכב ממספר שופטים השווה למספר המדינות החברות, 46 כיום. כל שופט נבחר בשם מדינה חברה על ידי העצרת הפרלמנטרית של מועצת אירופה, אך למרות זאת, אין דרישה ללאום מסוים של שופט. השופטים אמורים להיות בוררים עצמאיים ולא נציגים של אף מדינה. השופטים נבחרים לתקופות של שש שנים, אך ניתן לבחור בהם מחדש לאחר תום תקופה זו^[11].

בית הדין מחולק לחמש מחלקות, כאשר כל אחת מורכבת ממגוון מאוזן מבחינה מגדרית וגאוגרפית של שופטים^[11]. כל השופטים בבית הדין בוחרים בשופטים לתפקיד הנשיא וחמישה נשיאי מחלקות, כאשר שניים מתוכם הם גם סגני נשיאים של בית הדין כולו. כל כהונה נמשכת שלוש שנים. בכל מחלקה יש לשכה, אשר מורכבת מנשיא המחלקה ומשישה שופטים נוספים מתחלפים. בנוסף, ישנה לשכה מורחבת, המורכבת מ-17 חברים, שכוללים את הנשיא, שני סגני הנשיא, ונשיאי המחלקות, בנוסף לשופטים המתחלפים^[11].

סמכות השיפוט של בית המשפט הוכרה עד היום על ידי כל 46 המדינות החברות במועצת אירופה: הולנד, בלגיה, לוקסנבורג, דנמק, צרפת, שבדיה, ברטניה, אירלאנד, יוון, איטליה, איסלנד, טורקיה, גרמניה, אוסטריה, קפריסין, שוויץ, מלטה, פורטוגל, ספרד, ליכטנשטיין, סן מרינו, פינלנד, הונגריה, פולין, בולגריה, אסטוניה, ליטא, סלובניה, סלובקיה, צ'כיה, רומניה, אנדורה, לטביה, מולדובה, אלבניה, אוקרינה, מקדוניה הצפונית, קרואטיה, גאורגיה, ארמניה, אזרבייג'ן, בוסניה והרצגובינה, סרביה, מונקו ומונטנגרו.

מדינות שעזבו את בית הדין: רוסיה, הרפובליקה הפדרטיבית של הצ'כים והסלובקים וסרביה ומונטנגרו.

הצטרפותן של מדינות חדשות לאמנה האירופית לזכויות אדם בעקבות נפילת חומת ברלין ב-1989 הביאה לעלייה חדה בבקשות שהוגשו לבית המשפט. יעילותו של בית המשפט עמדה בפני איום חמור בשל ההצטברות הגדולה של בקשות תלויות ועומדות. חלק מהתיקים יכלו להימשך שנים עד לקבלת ההחלטה ולכן נוצרה הצטברות עבודה רבה ומעמיסה^[12]. לדוגמה, בין ה-1 בנובמבר 2003 ל-29 פברואר 2004, בית הדין עסק ב-7,315 תיקים, כאשר 6,255 הוצהרו כלא קבילים.

המועצה האירופית הקימה וועדה שמטרתה לבדוק אפשרויות לייעולו של בית הדין. התוצאה הייתה תיקון לאמנת זכויות האדם האירופית, פרוטוקול 14^[13]. הפרוטוקול החדש דורש אשרור כללי של כל המדינות החברות במועצה האירופית על מנת להיכנס לתוקף, ומכניס מספר שינויים:

• שופט אחד יכול להחליט על קבילותה של תלונה, כאשר עד אז שלושה בחנו כל תלונה.
• כאשר מדובר במקרים דומים שעלו מול בית הדין בעבר, במיוחד אם מדובר במקרה שעולה בעקבות כישלונה של מדינה חברה לשנות את חוקיה הפנימיים על מנת לתקן את ההפרה אשר נקבעה על ידי בית דין זה, התלונה תעלה מול שלושה שופטים במקום שבעה.
• תלונה עלולה להיפסל אם המתלונן לא סבל מנחיתות משמעותית ^{[דרושה הבהרה]}.
• מדינה חברה אשר מסרבת ליישם את פסק הדין הניתן נגדה, תעלה מול בית הדין על ידי וועדת השרים.
• וועדת השרים רשאית לדרוש מבית הדין פרשנות של החלטה על מנת לעזור במציאת הדרך הטובה ביותר ליישומה של ההחלטה^[14].

תלונות על הפרות של מדינות חברות מוגשות בשטרסבורג, ומוקצות לאחת המחלקות של בית הדין^[1].כל תלונה נבחנת תחילה על ידי שופט, אשר רשאי להצביע על פסילתה של בקשה ללא הסברים נוספים. לאחר וועדה זו, התלונה נבחנת על ידי הלשכה של אותה המחלקה^[15]. תלונות אשר מעלות נושא בעל משקל משמעותי עשויות להיבחן על ידי הלשכה המורחבת של בית הדין. המדינות הן המשיבות, כאשר הן יכולות לתבוע גם מדינות אחרות על פעולותיהן^[1].

הפסיקה של בית הדין מחייבת מבחינה את המדינות החברות במועצה האירופית^[16], אלא אם כן תוכנה הוא חוות דעת מייעצת^[17]. ועדת השרים של המועצה האירופית אחראית לפקח על יישום החלטותיו של בית הדין, אולם אין אמצעים רשמיים להפעלת כוח נגד מדינה חברה במטרה לגרום ליישום ההחלטות^[18]. העונש החמור ביותר על אי-יישום החלטות בית הדין מהווה גירוש המדינה ממועצת אירופה ובכך הפיכתה למדינה מנודה בגבולות אירופה^[10].

• בדצמבר 1977 הכריע בית הדין בתביעה של ממשלת אירלנד נגד ממשלת בריטניה (תיק מס. 5310/71) בנוגע ליחס למעצרם של חשודים בטרור בצפון אירלנד. בית הדין קבע שהנוהג של חמש שיטות החקירה והנוהג של הכאה על ידי הסוהרים מהווים יחס משפיל ולא אנושי והפרה של האמנה, אך לא עולה לכדי עינויים.^[19]
• בפרשת א' נ' בריטניה (מס. 25599/94)^[20] משנת 1998 נדון המשפט האנגלי אשר התיר להורים והורים חורגים להכות את ילדיהם, במידה שיוכיחו כי היה מוצדק לפעול כך^[21]. בית הדין פסק כי הופר סעיף 3 (איסור על יחס לא אנושי או משפיל) לאמנה האירופית לזכויות אדם ופסק פיצויים כספיים גבוהים, בעקבות הפרשה חל איסור מוחלט על הכאת ילדים.^[22].
• ב-2003 פסק בית הדין כי ״השריעה אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של הדמוקרטיה״, מכיוון שחוקי השריעה בעניין ירושה, זכויות נשים וחופש דת מפרים זכויות אדם בהתאם לאמנה לזכויות האדם האירופית^[23].
• בפסק דינו ה-10,000 של בית הדין מספטמבר, 2008, טחייבה ואחרים נ' רוסיה (מס. 23286/04), נדונה תלונה על כך שקרוב משפחתם של המתלוננים נעלם לאחר שנחטף על ידי חיילים רוסים מעיירה בצ'צ'ניה.^[14] בית הדין קבע כי רוסיה הפרה את סעיף 2 (הזכות לחיים), סעיף 3 (איסור על יחס לא אנושי או משפיל), סעיף 5 (הזכות לחופש ולביטחון) וסעיף 13 (הזכות לתקופה יעילה) של האמנה האירופית לזכויות אדם.^[10]

• פסק הדין סי.נ. נ' בריטניה (מס. 4239/08) משנת 2012 עסק באישה מאוגנדה אשר נאלצה לעבוד בכפייה ללא הפסקות וחופשות. בית הדין ביקר בחריפות את העובדה שבריטניה לא הוציאה מהחוק עבדות בכפייה^[22]. נפסק כי הופר סעיף 4 (איסור על עבדות ועבודה בכפייה)^[10] לאמנה האירופית לזכויות אדם^[24]. הפרשה הובילה לחקיקת חוק העבדות המודרנית בשנת 2015^[25]
• מקרה מפורסם בו בית הדין פסק נגד רוסיה היה ביוני 2017, בפסק הדין בייב ואח' נ' רוסיה (מס. 67667/09; 44092/12; 56717/12). ב-2013 חוקק ברוסיה חוק, האוסר על פרסום ותמיכה ב"יחסי מין לא-מסורתיים", למשל בדרך של מצעדים והפגנות, כאשר המפרים את החוק יחויבו בקנס. שלושת המתלוננים קיבלו קנסות ואף נעצרו כאשר הפגינו התנגדות לחוק. נפסק כי החוק הרוסי מהווה הפרה של סעיף 10 (חופש הביטוי) ושל סעיף 14 (איסור על הפליה) של האמנה האירופית לזכויות אדם^[26] ונפסקו תרופות לנפגעים בשווי 43,000 אירו בנוסף להוצאות וריבית תוך שלושה חודשים^[27].
• באפריל 2024, הכריע בית הדין בתביעה של זקנים שוויצרים להגנת אקלים (Swiss Elders for Climate Protection) נגד ממשלת שוויץ כי על בסיס סעיף 8ב (הזכות לשמירה על פרטיות וחיי משפחה) לאמנה האירופית לזכויות אדם, אזרחים זכאים להגנה יעילה של המדינה מהשפעות שליליות וחמורות של שינויי אקלים על חייהם, בריאותם, רווחתה ואיכות חיים. בית השפט מצא כי הקונפדרציה השוויצרית לא עמדה בחובותיה על פי האמנה הנוגעת לשינויי אקלים. זו הפעם הראשונה שבית הדין פוסק כי העדר טיפול בסוגיות אקלמיות הן פגיעה בזכויות אדם.^[28][29]

יחסיה של רוסיה ובית הדין מתוחים. כאשר לפי פסיקתו של בית הדין, רוסיה לא הפרה את אמנת זכויות האדם האירופית רק ב-6 מקרים מתוך 228 שהגיעו לבית הדין^[27]. היחסים מתוחים עד כדי שב-2015, ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, חתם על חוק לפיו בית המשפט החוקתי של רוסיה רשאי להחליט האם לציית לפסיקתו של בית הדין האירופי לזכויות אדם^[30].

למרות הצהרותיה של תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, כי תפעל על מנת להוציא את בריטניה מסמכותו של בית הדין האירופי לזכויות אדם,^[31] ככלל אין לברקסיט השפעה מיוחדת על יחסיה של בריטניה עם בית הדין האירופי לזכויות אדם ועם האמנה האירופית לזכויות אדם. באופן פורמלי, עזיבתה של בריטניה את האיחוד האירופי ישייך אותה לקבוצת ה-19 המדינות שאינן חברות באיחוד אך הן חברות במועצת אירופה, הגוף האחראי על בית הדין ועל האמנה^[32]. למרות זאת יש מתומכי הברקסיט המתנגדים לבית הדין והחלת סמכותו המשפטית בבריטניה, אך בפועל, לא די בעזיבת האיחוד האירופי על מנת להשיג זאת.^[33] תרזה מיי חזרה בה בהצהרתה כי לתקופת הפרלמנט הקרוב, בריטניה תישאר חתומה על האמנה האירופית לזכויות אדם.^[34]

• האמנה האירופית לזכויות אדם
• מועצת אירופה
• ברקסיט
• בית הדין לצדק של האיחוד האירופי

מדיה וקבצים בנושא בית הדין האירופי לזכויות אדם בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של בית הדין האירופי לזכויות אדם
• קובץ האמנה האירופית לזכויות אדם
• האתר הרשמי של מועצת אירופה
• בחירת השופטים בבית הדין האירופי לזכויות אדם (אורכב 24.01.2018 בארכיון Wayback Machine)
• תסקיר מקוצר של היסטוריית בית הדין האירופי לזכויות אדם (אורכב 02.02.2018 בארכיון Wayback Machine)
• מידע נוסף על הברקסיט
• בית הדין האירופי לזכויות אדם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• בית הדין האירופי לזכויות אדם, ברשת החברתית אקס (טוויטר)