ביאה שלא כדרכה
בהלכה היהודית, ביאה שלא כדרכה (בראשי תיבות בשל"כ) הוא הכינוי המקובל ליחסי מין אנאליים הטרוסקסואליים, בהם הגבר מחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של האישה. המונח משלב את מושג ה'ביאה', המתייחס בהשאלה לחדירה המינית, עם המושג 'שלא כדרכה', המתייחס לעשיית פעולה בשינוי (לדוגמה 'עובד עבודה זרה שלא כדרכה').
בהלכה
ביהודייה
בדיני ישראל, ביאה שלא כדרכה נחשבת במרבית היבטיה ליחסי מין מלאים השקולים למין וגינלי, כפי שלומדים חז"ל מפירוש המקרא: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה",[1] מהמילה "משכבי" (ולא "משכב") לומדת המשנה שישנן שתי דרכים לקיום יחסי מין בין גבר לאישה: "לא חִלק בין ביאה לביאה"[2].
כך, מדברי אביי בתלמוד הבבלי[3] עולה שגם ביאה שלא כדרכה נחשבת כביאה לעניין קידושין: ”אמר להו אביי: עד כאן לא פליגי רבי ורבנן - אלא באחר, אבל בעל - דברי הכל אם בא עליה שלא כדרכה - עשאה בעולה”. ביאה היא אחת משלוש הדרכים בהן יכול אדם לקדש אשה[4]. וכך נפסק להלכה[5]. על זו הדרך, גם ביאת יבם ביבימתו שלא כדרכה מחשיבה את היבמה כאשתו של היבם: ”יבמה יבא עליה - כדרכה, ולקחה - שלא כדרכה”[6]. במקביל, בתלמוד הבבלי[7] מבואר שאיסור קיום יחסי אישות עם אשה הנחשבת לערווה כולל גם יחסים בדרך של ביאה שלא כדרכה: ”משכבי אשה - מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה. אמר רבי ישמעאל: הרי זה בא ללמד ונמצא למד[8]”. גם לעניין אשה שנחשדה כסוטה, ובעלה קינא לה שלא תתייחד עם הנחשד אף לשכיבה שלא כדרכה, אם נסתרה איתו היא מקבלת דין סוטה[9].
הדין שונה לעניין טומאת הבא על אישה, שכן ביאה שלא כדרכה אינה מטמאת את הבועל. כך לומדים חז"ל מפירוש הפסוק: ”וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב”.[10] דעת חכמים[11] היא שדין זה נלמד מהביטוי: 'אֹתָהּ' - למעט ביאה שלא כדרכהּ. דעת רבי יהודה היא שהדין נלמד מהביטוי "שִׁכְבַת זָרַע" - למעט ביאה שאינה במקום ההזרעה.
בגויה
איסור ניאוף ביחס לגויים נלמד בתורה מדרשת הכתוב ”וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ”[12]. על כך ”אמר רבא: ובן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה - פטור. מאי טעמא? "באשתו" - ולא באשת חבירו. "ודבק" - ולא שלא כדרכה”[13] רש"י פירש: "שלא כדרכה - אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו". המהר"ל, לפי משנתו הפילוסופית, פירש שבישראל יש לזיווג מעלה מצד חיבור הצורה לחומר, אך אצל בני נח ביאה שאינה ראויה להפריה אינה נחשבת לדבקות.[14] גם באיסור ביאת שפחה חרופה נכתב "שִׁכְבַת זָרַע", ולפיכך גם הוא חל מהתורה רק כשאדם מישראל בא על השפחה כדרכה.[15] עם זאת, גוי שבא על יהודיה נשואה שלא כדרכה, חייב, מאחר שדנים אותו לפי דיני ישראל.[16]
כיחסי אישות
ככלל, בין בני זוג שמותר להם לקיים יחסי מין, אין איסור בביאה שלא כדרכה. כך נלמד מהגמרא[17]:
[. . .] א"ר יוחנן: [. . .] כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק - אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד
עוד מסופרים שני סיפורים באותו הדף:
(א) ”ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך?”.
(ב) ”ההיא דאתאי לקמיה דרב [אישה באה לפני רב], אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא [מין דג שמותר לאכלו נא, צלי וכולי]? [במה זה שונה מדג?][18]”.
הדעה המקובלת היא שהפיכת שולחן היא כינוי בלשון נקייה בו השתמשו שתי הנשים לתיאור מין אנאלי. יוצאת דופן היא דעת הראב"ד הסובר שהפיכת שולחן היא כינוי ליחסי מין וגינאליים כאשר הגבר פונה לגבה של האישה (חדירה מאחור), ורק יחסים שכאלו התירה הגמרא, אך ביאה 'שלא כדרכה' אסורה.[19]
"ביאה שלא כדרכה" נזכרת בהלכה במספר הקשרים הלכתיים הנובעים מהשוני הביולוגי בינה ובין 'ביאה כדרכה'. הבדל אחד הוא שפיזיולוגית אינה פוגעת בבתולי האישה;[20] אולם ההבדל המרכזי הוא שביאה שלא כדרכה אינה עשויה להפרות את האישה, ולפיכך אף אם היא עצמה מותרת, עלולה להוביל לאיסור שפיכת זרע לבטלה. בסוגיה זו נחלקו הפוסקים, כפועל יוצא של הגדרתם לאיסור זה. הרמב"ם[21] (לפי חלק מהגרסאות)[22] ובעקבותיו הטור[23] אוסרים הוצאת זרע בביאה שלא כדרכה. מאידך בעלי התוספות אוסרים השחתת זרע בביאה, רק כשהיא כמעשה ער ואונן שהתכוונו למנוע מתמר להתעבר. אבל מי שבא על אשתו שלא כדרכה באקראי, מותר לו גם לשפוך את זרעו בפי הטבעת שלה.[24]
רמ"א[25] ציטט את הדעה המחמירה של הטור ואת הדעה המקילה של תוספות והוסיף הסתייגות: "ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו - קדוש יאמרו לו". השל"ה הסתייג מביאה שלא כדרכה, באומרו: "צריך ללמוד, לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי הטור או"ח סי' ר"מ ואה"ע סי' כ"ה, וצריך האדם להיות בקי בעל פה בכל מילה ומילה הכתוב שם, זולת עניין הפיכת שולחן המוזכר שם". הראי"ה קוק ראה את היתר הביאה שלא כדרכה כאמצעי עזר בהתמודדות של הנמשכים למשכב זכור, כשבמקביל התייחסותו השלילית של רבי יוחנן בן דהבאי להיפוך השולחן, אמורה להרחיק ממנו את כלל הציבור.[26]
בפרשנות האגדה למקרא
ביחס לכמה מאורעות מקראיים מבארים חז"ל שנעשה שימוש בביאה שלא כדרכה:
- ביחס למעשה האונס שאנס שכם בן חמור את דינה בת יעקב, דרשו חז"ל שהוא אנס אותה גם בביאה שלא כדרכה (שיש בה סבל נוסף לאשה מעבר לסבל של האונס עצמו): ”'וישכב אותה' - כדרכה, 'ויענה' - שלא כדרכה”[27].
- ביחס לתיאורה של רבקה, נאמר בתורה שהיא הייתה: ”טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ”, ודרשו חז"ל שהכתוב בא להעיד על רבקה שלמרות שהבנות הבתולות של הגויים היו שומרות עצמן מלהיבעל בביאה כדרכה, היו נבעלות שלא כדרכן. ורבקה שמרה עצמה גם מזה: ”ואיש לא ידעה - שלא כדרכה, לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקיה מכל”[28].
- ביחס לחטאיהם של ער ואונן, מבואר בתלמוד הבבלי שהיו באים על תמר בביאה שלא כדרכה כדי שלא תיכנס להריון ויוכחש יופייה: ”ער ואונן שימשו שלא כדרכן... בשלמא אונן, משום לא לו יהיה הזרע, אלא ער מאי טעמא עבד הכי? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה”[29].