א-דווארה
אַ-דַּוַּארַה (בערבית: الدوّارة) היה כפר ערבי באצבע הגליל, כ-7 קילומטרים דרומית מזרחית לאל-ח'אלצה (היום קריית שמונה). הכפר, ששכן בגובה של 75 מטרים מעל פני הים, השתייך תחת שלטון המנדט הבריטי לנפת צפת במחוז הגליל. הכפר התפנה מתושביו בזמן מבצע יפתח במלחמת העצמאות.
| טריטוריה |  ארץ ישראל |
|---|---|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת צפת |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | כנראה מהמאה ה-19 |
| שטח | 2,717 כולל 170 שטחים ציבוריים דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | מאי 1948 |
| יישובים יורשים | שדה נחמיה, עמיר |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 700 (1945) |
| קואורדינטות | 33°10′43″N 35°38′03″E / 33.17870278°N 35.63408333°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
  | |
היסטוריה
ההיסטוריה של א-דווארה מתחילה, ככל הנראה, בתקופה העות'מאנית, במחצית השנייה של המאה ה-19.[1][2] בכפר התגוררו בעיקר מוסלמים אשר עסקו בחקלאות וגידלו תבואה, ירקות ופירות הדר.
בשנת 1931 מנה הכפר 552 נפשות. בשנות ה-40 רכשו יהודים 2,753 דונם מאדמות הכפר המערביות והקימו עליהן שני קיבוצים: בשנת 1940 הוקם חוליות (שמו הוסב בהמשך לשדה נחמיה) ובשנת 1942 הוקם עמיר (שעבר למיקום זה שלוש שנים לאחר הקמתו).
לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל (לאחר הקמת הקיבוצים, המוצגים גם הם בסקר) התגוררו בכפר 700 תושבים ושטחו השתרע על 2,717 דונמים (מתוכם 170 דונם שטחים ציבוריים).[3]
על פי תוכנית החלוקה נכלל הכפר בתחומי המדינה היהודית. בתקופת מלחמת העצמאות, בחודש מאי 1948, ננטשו הכפרים הבדואיים באזור עמק החולה ובהם א-דווארה.[4] לפי בני מוריס, גורמי הפינוי של הכפרים היו נפילת צפת והרעשת המרגמות של ההגנה, לצד לוחמה פסיכולוגית שהפעילה ההגנה במטרה להבריח את תושבי האזור לצורך היערכות לפלישת צבאות מדינות ערב. על פי עדות של אחד ממפקדי מבצע יפתח,[5] במקביל לפעולות ההגנה ניתנו "הוראות מחוץ לארץ [כנראה סוריה] לפינוי של כל אזור החולה על ידי הערבים".[6][7]
על אדמות הכפר שוכנים הקיבוצים שדה נחמיה ועמיר. מהכפר עצמו נותרו כיום שרידים מועטים מבתי הכפר שנהרסו. רוב אדמות הכפר משמשות היום לבריכות דגים.
