אמיר דרורי

אמיר דרורי, בן אלה ואמנון דרורי, גדל בפרדס חנה^[1]. סיים את לימודיו במחזור הראשון של הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה כחניך המצטיין^[2][3].

בשנת 1955 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גולני. בשנת 1956 במהלך מבצע קדש, לחם כמפקד מחלקת החבלה בגדוד 12 (ברק) בקרבות רפיח ובסיני. בהמשך שירת כמפקד פלוגה בגדוד 51. על חלקו במבצע חרגול, במהלכו פיקד על כוח חסימה^[4], הוענק לו צל"ש^[5] שהומר באפריל 1973^[6] לעיטור העוז^[7].

במלחמת ששת הימים לחם כסגן מפקד גדוד 51 (הבוקעים הראשון) של חטיבת גולני בקרבות רמת הגולן, בין היתר בכיבוש תל עזזיאת, מוצב פלוגתי סורי מבוצר ברמת הגולן^[8]. במלחמת ההתשה היה דרורי מפקד גדוד 13, שלחם בקווי העימות ברמת הגולן, בעמק בית שאן, בבקעת הירדן ובתעלת סואץ. בהמשך שימש קצין אג"ם בפיקוד הדרום בשנים 1970–1972, בשלהי מלחמת ההתשה, בסיני ובערבה, ובמהלך הלחימה בטרור ברצועת עזה, אותה הוביל באותה עת אלוף הפיקוד, אריאל שרון^[9].

בשנים 1972–1974 פיקד על חטיבת גולני^[10] והוביל אותה בפעולות בלבנון, ובהן מבצע קלחת 4, ושנה לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים. דרורי פיקד על החטיבה בקרבות ההגנה והבלימה נגד הצבא הסורי בצפון רמת הגולן ובמרכזהּ, על קרב החרמון הראשון^[11] ועל כוחות החטיבה שהשתתפו בהבקעה ובפריצה מעבר לקו הגבול. פיקד על החטיבה בקרב על החרמון השני^[12] ונפצע באורח קשה בחזהו^[13]. הוא שאמר ללוחמים, בתדרוך לפני הקרב: "יש חשיבות עליונה לכבוש מחדש את מוצב החרמון הישראלי משום שהוא העיניים של המדינה". למרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה במלחמת ההתשה במובלעת הסורית וברמת הגולן עד סמוך להסכם הפרדת הכוחות במאי 1974. לאחר מכן מונה למפקד חטיבה 11 וסגן מפקד אוגדה 36, ובשנת 1976 מונה למפקד אוגדה 36 (עוצבת געש) ברמת הגולן, בדרגת תא"ל.

אמיר דרורי היה ראש מחלקת המבצעים באגף המטה הכללי (1977) וראש מחלקת ההדרכה (1978–1981) בדרגת אלוף. בשנת 1981 מונה לאלוף פיקוד הצפון ונשא בתפקיד זה בעת מלחמת שלום הגליל, שבה פיקד על כוחות צה"ל בלחימה בכוחות אש"ף ובצבא הסורי. בתפקידו זה פיקד על 2 גייסות, 9 אוגדות ועוצבות נוספות, ובין היתר פיקד על כיבושם של ביירות, הרי השוף, ג'בל ברוך והבקאע. דרורי המשיך בתפקידו כאלוף הפיקוד למעלה משנה אחרי טבח סברה ושתילה, לאחר שוועדת כהן, שחקרה אירוע זה, לא מצאה לנכון להגיש נגדו מסקנות אישיות. ב-1985, בשובו משנת השתלמות בארצות-הברית, מונה דרורי למפקד המפח"ש. 5 שנים קודם לכך, ב-1979, כשהוצע להקים את מפח"ש, היה דרורי מהמתנגדים הבולטים לכך^[14], ועל רקע זה אף הגיש אז את התפטרותו, שלא התקבלה. לטענתו ב-1979, מחלקת ההדרכה בנויה לבצע את התפקיד המיועד למפח"ש וכי הזעזועים שיתלוו להקמתו מיותרים^[15]. ב-1986 מונה לכהונת סגן הרמטכ"ל.

דרורי היה המועמד המועדף על ידי הרמטכ"ל משה לוי כמחליפו. לוי שכנע את דרורי להישאר בצבא כמפקד חילות השדה (מפח"ש) החל מינואר 1985, ובאוגוסט 1986 דאג לוי למנותו לראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל במסגרת ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל^[16]. דרכו של אמיר דרורי בצה"ל הגיעה לקיצה אחרי שדן שומרון הועדף על פניו. בתגובה הביע דרורי בפני כתבים צבאיים ביקורת חריפה על הליך המינויים בצבא^[17], ובעקבות זאת ספג ביקורת מצד חברי כנסת^[18]. לכך לוו ידיעות על נזיפה חמורה משר הביטחון רבין^[19] שלא נמצא לה זכר בדברי ההערכה שהביע רבין באותה התקופה במכתב אישי לאמיר דרורי^[20]. דרורי סיים את שירותו הפעיל בצה"ל ב-6 באפריל 1987 עם החלפתו באהוד ברק^[21]. במכתב הפרידה ציין שר הביטחון יצחק רבין^[22]:

- - - דרך ארוכה עשית בשורות צה"ל - - - כמעט תמיד בשדה, כמעט תמיד בקו האש. שירתת במקומות היותר קשים, בזירות הקרב של מדינת ישראל. לקחת חלק במלחמות, ובמלחמות שבין המלחמות. הובלת פלוגות, גדודים, חטיבות וגייסות אל תוך היורה הרותחת של המלחמה. הצלקות בגופך הן עדות למקומך.

בראשית שנות ה-60 למד דרורי ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, לימודים שסיים בהצטיינות. בשנת 1961 השתתף במשלחת האוניברסיטה העברית לסקר מערות מדבר יהודה^[23]. בשנת 1963 השתתף בחפירות מצדה בראשות יגאל ידין, בהן היה אחראי לחשיפת המדרגה האמצעית (המבנה העגול) בארמון הורדוס^[24][25].

בקיץ 1988, לאחר סיום שירותו הצבאי ותקופת לימודים בבריטניה, מונה דרורי למנהל אגף העתיקות במשרד החינוך^[26]. דרורי הקים את רשות העתיקות, שהחלה בפעולתה בשנת 1990, וכיהן כמנהלהּ הראשון עד שנת 2000. דרורי נודע בעימותיו עם חרדים בשאלת חפירות באתרי קבורה עתיקים, ומשום כך היה נתון לאיומים על חייו^[27]. עימותים אלו אף הובילו למשבר קואליציוני. דרורי התפטר במפתיע מתפקידו בשנת 2000, ודווקא לאחר שאושרה הארכת כהונתו^[28].

אמיר דרורי נפטר ב-12 במרץ 2005 מדום לב במהלך טיול בנגב עם חברים. בלכתו הותיר את רעייתו צילה, את ילדיו – גילי, דניה^[29] ואסא^[30]. נכדו, עמית פלד, לוחם ביחידת אגוז, נפל בקרב על הצלת מוצב כיסופים ביום שבת, 7 באוקטובר 2023.

אמיר דרורי היה נכדו של העיתונאי והעסקן יששכר-דב בר-דרורא ונכדהּ של ד"ר אסתר גוברקובסקי-שולריכטר.

על שמו רחובות בחולון ובירושלים וכיכר בפרדס חנה. רשות העתיקות קראה על שמו את חפירות התיאטרון הרומי בטבריה^[31]. קיר הפסיפסים במסוף נתב"ג הוקדש לזכרו (הפסיפס). "מלגת אמיר דרורי" מוענקת לתלמידי-מחקר עובדי רשות העתיקות^[32]. במרץ 2015, במלאת עשור לפטירתו, הוציאה רשות העתיקות חוברת לזכרו^[33]. ב-2019 הוקדש לו גן ארכאולוגי במפקדת פיקוד הצפון^[34].

• איתן הבר, זאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, זמורה ביתן – דביר הוצאה לאור, 2003
• אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 – פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003
• אלישיב שמשי, ולא אשוב עד כלותם, הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק רביעי: משימה בלתי אפשרית, סגן מודי בן ש"ך מ"פ חי"ר בקרב התקפה, עמודים 45–53
• אלישיב שמשי, אליהם נשואות העיניים – על מפקדי חטיבות בשדה הקרב, הוצאת משרד הביטחון, 2006, עמודים 109–139
• אילן כפיר, הקרב על החרמון, הוצאת דביר, 2013
• משה גבעתי, המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, הוצאת מערכות ומודן, תשע"ה–2015
• אורי קיסרי, הנכד וסבו, הארץ, ‏ 9 במרץ 1960
• אלישיב שמשי, ממני תראו וכך תעשו, מודן, 2016, פרק תשיעי: סגן אמיר דרורי, מ"פ גולני בפשיטה על תאופיק אל-תחתא, עמודים 119–130

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אמיר דרורי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמיר דרורי

• קורות חייו באתר חטיבת גולני
• ניר חסון, מת אלוף במיל' אמיר דרורי, בעבר סגן הרמטכ"ל, באתר הארץ, 13 במרץ 2005
• אמיר בוחבוט ודורון נחום, הלך לעולמו משחרר החרמון, באתר nrg‏, 13 במרץ 2005
• לזכרו של אמיר דרורי, אתר רשות העתיקות
• עמית נבון, גולני היה חייב לכבוש את החרמון, באתר nrg‏, 2 באוקטובר 2011.
• אלוף-משנה אמיר דרורי, מתוך הספר אני נשבע לך (סדרת ראיונות בגלי צה"ל שערך אביגדור קהלני עם לוחמי מלחמת יום הכיפורים במלאת 30 שנה למלחמה), הוצאת כתר, 2003, עמודים 301–306
• אמיר דרורי, סרן גלעד WHO?, באתר הארץ, 21 ביוני 2004
• אמנון אברמוביץ', דו"ח – ליטרת הבשר של האלוף דרורי, מעריב, 27 בפברואר 1987
• אחיקם משה דוד, 40 שנה אחרי: נחשפים יומני מלחמת יום כיפור, באתר nrg‏, 22 ביוני 2013
• הראיון המדובר שהעניק בני מסס לערוץ הראשון, ראיון באתר יוטיוב
• עמית נבון עם אמיר דרורי, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", באתר nrg‏, 2 באוקטובר 2003
• אורי שגיא, דברי הספד לזכרו אמיר דרורי, מתוך אתר "ראשונים", כפי שהועלה באתר פרש
• יורם צפריר, אמיר דרורי (1937–2005), דבר עבר, רשות העתיקות, 2005
• חוברת זיכרון לאמיר דרורי, בהפקת רשות העתיקות, במלאת עשור לפטירתו (מרץ 2015)
• עמנואל רוזן, אני מאשים, מעריב, 20 בספטמבר 1988
• אמיר דרורי, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון