אמירת סדר העבודה

אמירת סדרי העבודה היא מנהג קדום ביותר, המופיע כבר בתלמוד בכמה מקומות, כמנהג שרווח בתקופת האמוראים.
לדעת יהושע מאיר גרינץ, המנהג לומר בתפילת יום הכיפורים את סדר העבודה נהג כבר בתקופת בית שני, אף שעבודת יום הכיפורים עדיין נהגה בפועל, ולטענתו קטעי מגילות ממערות קומראן מהווים קטעים מסדר עבודה;^[1] צבי מלאכי שלל הנחה זו,^[2] ומאידך טען אף הוא כי הייתה אמירה של סדר העבודה כבר בתקופת הבית, ומצא אותה בקריאת התורה על ידי הכהן הגדול.^[3]

בתלמוד, תוך כדי דיון על הלכות עבודת יום הכיפורים, מוזכרים שליחי ציבור שונים שאמרו את סדר העבודה ופסקו כדעה מסוימת: ”ההוא דנחית קמיה דרבה ועבד כרבי מאיר^[א]”.^[4]החוקרים משערים שבתקופת הגמרא לא אמרו פיוט, אלא נוסח המבוסס על משניות יומא, עם תוספות והפחתות שונות.^[ב] נוסח אחד כזה נמצא בידינו, הוא סדר "שבעת ימים", וייתכן שהוא עצמו שימש בימי התלמוד.^[5]

בתקופת הגאונים היו שנהגו לומר את סדר העבודה לא רק בתפילת מוסף, אלא גם בתפילות שחרית ומנחה, ובמיעוטן אפילו בתפילת ערבית.^[ג] היו גאונים שהתנגדו למנהג, בטענה ש”כיון שהזכיר במוסף, למה הוא חוזר ומזכיר במנחה”,^[7] אולם היו שאישרו את המנהג, וכך כתב רב סעדיה גאון ”אחרי שקבלו הרוב את המנהג לומר פיוטי הכפור גם בתפילת תמיד וגם אין בדבר הפסד לתפלה, רואה אני לרשום בשביל יום הכיפורים ג' פיוטים”.^[8] המנהג נשאר בקהילות מסוימות לפחות עד המאה ה־14, וכך כותב רבי אהרון הכהן מלוניל ”והמנהג להזכיר סדר עבודה אף בשחרית מתוך חביבות הדבר”.^[9] ככל הנראה, בנוסח איטליה אמרו בתקופה קדומה סדרי עבודה גם בשחרית ובמנחה, ונותרו לכך שרידים עד היום, כשבנוסח איטליה נאמרים בשחרית ובמנחה פיוטי "סדר בריות" שהם מן ההקדמה לסדר העבודה.^[10]

בשונה ממנהג רוב העדות, במנהגי תימן נאמר סדר העבודה לאחר חזרת הש"ץ של מוסף ולא בתוכה, בעקבות החשש מהפסק.^[11]

פיוטי סדר העבודה, החל מהפיוט אתה כוננת עולם מראש,^[ד] הם פיוטים בעלי מבנה קבוע, שרק סדרים בודדים חורגים ממנו.

הפיוטים כוללים שני חלקים.^[ה] החלק הראשון – סקירה היסטורית של אירועים מאז בריאת העולם ועד אהרן הכהן. הסקירה יכולה להיות קצרה, ולכלול רק פרטים מעטים (כגון אדם הראשון, שלושת האבות, ויציאת מצרים) ויכולה להיות ארוכה ולכלול פירוט רב של ההתרחשות בעולם בתקופה הנסקרת (כגון פירוט חטא עץ הדעת, דור הפלגה וכו').^[ו]

החלק השני מתאר את סדר עבודת הכהן הגדול בים הכיפורים, על פי המתואר במשנה במסכת יומא, עם הוספות שונות, בין על פי הגמרא ובין על פי מקורות אחרים הדנים בעבודת בית המקדש. גם בחלק זה, יכול להיות פירוט רב, או אזכור קצר של פעולות שונות (כך לדוגמה, בתיאור הקטרת הקטורת בקודש הקודשים. בסדר אמיץ כח קיצר את התיאור, וכתב ”קִישׁ צְעָדָיו לְפָרֳכות וְקֵרַב לַבַּדִּים. קְטרֶת שָׂם בֵּינֵימו וְעִשֵּׁן וְיָצָא.” בעוד בסדר אתה כוננת כתב ”זֵרֵז עַצְמו וְנִכְנַס לַקֹדֶשׁ וְהִנִּיחַ מַחְתָּה בֵּין־בַּדֵּי הָאָרון. חָפַן וְנָתַן עַל הַגֶּחָלִים וּמִמֶנָּה נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּו עָשָׁן:טִמְטֵם עֵינָיו וְשָׁב לַאֲחורָיו וּמִתְפַּלֵּל בְּהֵיכָל תְּפִלָּה קְצָרָה.”^[13]) החלק השני מתחיל בדרך כלל, בדומה למסכת יומא, בתיאור הפרשת הכהן הגדול מביתו ללשכת פרהדרין שבעה ימים לפני יום כיפור.

בנקודת המעבר בין שני החלקים מופיע, במרבית^[ז] הסדרים, הפסוק ”כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם” (ויקרא, ח', ל"ד). מסורת זו כנראה מבוססת על מנהג הקדום לפיוטי העבודה.^[15]

החוקרים העלו הסברים שונים מדוע הוצמד דרך קבע החלק ההיסטורי אל החלק הסיפורי, שהוא עיקרו של אמירת סדר העבודה.^[ח]

1. הסבר ראשון קושר זאת עם המעמדות שהיו נאמרים בבית המקדש, בהם היו קוראים קטעים מפרשת הבריאה, ופסוקים העוסקים בקרבנות היום. אמירת סדרי העבודה על שני חלקיהם, היא מעין שחזור של המעמד שהיה בבית המקדש.^[ט][16]
2. הסבר שני קושר זאת עם סגנון התפילה התנכ"י העתיק, בו תפילות רבות נפתחו בהזכרת ההיסטוריה, בין אם כדי להזכיר זכות אבות, ובין אם כדי לעורר את העם לשוב אל דרכיהם הטובות של האבות,^[17] והפייטנים הראשונים שקבעו את מבנה סדרי העבודה הושפעו ממבנה התפילות הקדמון.^[י][16]
3. הסבר שלישי הוא שהפתיחה ההיסטורית היא הקדמה רעיונית לסדר העבודה, על מנת להבין את גדלות בורא העולם ואת חשיבות העולם, ומתוך כך את חשיבות עבודת הקרבנות המקיימת את העולם.^[18] בדומה לזה, יש שכתבו כי הקדמת בריאת העולם ותולדותיו לסדר העבודה נועדה להדגיש את סדר עבודת יום הכיפורים כייעודה של הבריאה כולה.^[19][16]

ישנם הבדלים רבים בין הפיוטים ביחס לבחירת הסיפורים שמופעים בחלק ההיסטורי, אולם ישנו בסיס קבוע. הסיפורים לקוחים בדרך כלל מהתורה, אולם תיאור הסיפורים נלקח פעמים רבות מהמדרשים. הסיפורים יסודרו על פי סדר הופעתם בתורה, בין אם בפיוט יש הרבה סיפורים ובין אם מעט.

כמו שהוזכר, כל פייטן הרחיב וקיצר כפי ראות עיניו. אולם ישנה תבנית משותפת לכל סדרי העבודה. תבנית זו מכונה "וידויין והזאות".^[י"א]
הווידויין הם שלושת הוידויים שהתוודה הכהן הגדול במהלך יום הכיפורים. שני וידויים על פר החטאת שלו, ווידוי נוסף על השעיר המשתלח. במהלך הווידויים, כאשר הכהן הגדול היה אומר את שם השם, מתואר שהכהנים והעם שעמדו בעזרה היו משתחווים ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ההזאות הם הזאות הדם שהכהן הגדול היה מזה מדם פר החטאת שלו ודם השעיר הפנימי בקודש הקודשים ובהיכל.לשתי פעולות אלו, הווידויין וההזאות, ישנו טקסט קבוע בכל סדרי העבודה, על פי נוסח המשניות הרלוונטיות במסכת יומא,^[י"ב][21] והם מהווים את השלד של הסדר.^[י"ג] בבתי כנסיות רבים כיום נוהגים שהקהל אומר בשקט את כל סדר העבודה, אולם את הווידויים וההזאות כל הקהל אומר בקול יחד עם החזן, במנגינה מיוחדת, ובמהלך אזכור הווידויים אף משתחווים.

רוב סדרי העבודה כתובים לפי תבניות אקרוסטיכוניות של א-ב. חלקם באלף בית ישר, וחלקם באלף בית הפוך (תשר"ק), או שילוב של שני הסדרים. בחלק מהסדרים לכל אות ישנו מופע אחד בכל אקרוסטיכון, וישנם סדרים עם יותר, כגון ארבע שורות לאות, או שמונה שורות לאות. בחלק מהפיוטים ישנו בנוסף לאקרוסטיכון הא–ב גם אקרוסטיכון עם שם המחבר.

סדרי העבודה לאורך השנים היוו מקור להכרעות הלכתיות, ולדיונים הלכתיים אודות הכתוב בהם. כאמור לעיל, כבר בגמרא במסכת יומא מוזכרים בשני מקומות שליחי ציבור שאמרו בסדר העבודה שלהם כאחת השיטות, והגמרא דנה בשאלה האם נהגו כראוי. גם בראשונים ישנם דיונים ענפים סביב שאלות שונות הנוגעות להלכות עבודת יום הכיפורים, ובהם מוזכרים פעמים רבות סדרי העבודה השונים, במטרה להביא מהם ראיה או לחלוק עליהם.^[י"ד] להלן נביא חלק מן הסוגיות שבהם הוזכרו סדרי העבודה ונדונו בהם.

בגמרא לא נזכר האם היו פייסות ביום הכיפורים. הראשונים נחלקו בסוגיה, והביאו כאחד מהמקורות בסוגיה את הפיוטים. בעל המאור סבר שלא היו פייסות ביום הכיפורים, ולפיכך תמה על מחברי הפיוטים שכן הזכירו אותם ”והוי יודע כי בעלי הקרובו"ת שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות טעו כולן במשנתנו.”^[24] הרמב"ן תקף אותו בחריפות, וטען שלא יכול להיות שכל הפייטנים טעו: ”אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות, וכן בדברי הפייט הראשון ר"א ברבי קליר, ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים ז"ל. ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו, ולבעל המאור הזה לבדו נתנה חכמה.”^[25] גם בעלי התוספות, כשנדרשו לסוגיא, ציטטו את הפיוט אשוחח נפלאותיך של רבי משולם בן קלונימוס.^[26][ט"ו]

בתוספתא מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר, בנוגע לנוסח הווידוי שאומר הכהן הגדול.^[27] לדעת רבי מאיר, נוסח הווידוי הוא "עויתי פשעתי וחטאתי",^[ט"ז] ולדעת חכמים הנוסח הוא "חטאתי עויתי ופשעתי". כבר בגמרא מוזכר שהיה חזן שאמר בסדר עבודה כרבי מאיר, בעוד רבה גער בו. רוב הפוסקים פסקו כחכמים, אולם הרי"ץ גיאת ורב סעדיה גאון פסקו כרבי מאיר.^[28] בפיוטים שנכתבו על ידם ונמצאים בידינו הנוסחא היא כחכמים, אולם ייתכן שהנוסחא המקורית הייתה כרבי מאיר, והמעתיקים תיקנו את הנוסח בהתאם לשיטה המקובלת.^[29] לפי נוסחאות מסוימות גם בסדר אמיץ כח הנוסח הוא כרבי מאיר.^[30]

בירושלמי^[31] נאמר שבפעם השנייה שהכהן הגדול היה מזכיר את שם ה' בווידוי, הוא היה אומר אנא בשם, ולא אנא השם,^[י"ז] כפי שעולה מנוסחת המשנה.^[32] חלק מהראשונים שדנו בסוגיה העידו שיש בדבר מחלוקת בין סדרי העבודה. וכך כתב הראבי"ה ”ובסדר רבינו שלמה הבבלי יסד שניה אנא השם. אבל בסדר אתה כוננת^[י"ח] יש בראשונה אנא השם ובשנייה אנא בשם.”^[34]

ברוב קהילות הספרדים נוהגים כיום לומר את הסדר האנונימי^[י"ט] אתה כוננת עולם מראש. סדר עבודה זה היה מקובל בקהילות קסטיליה שבספרד כפי עדות ר' דוד אבודרהם.^{[דרוש מקור]} מאוחר יותר, עם גירוש ספרד והתגבשות מחזור התפילה הספרדי אימצו כמעט כל קהילות הספרדים את נוסח זה. גם הרבה מקהילות החסידים המתפללות בנוסח ספרד קיבלו עליהם את סדר העבודה הזה מן הספרדים, במקום הסדר "אמיץ כח", שנהוג בקהילות אשכנז.^[35] מאוחר יותר סדר זה חדר אף לקצת קהילות המתפללות בנוסח אשכנז במזרח אירופה, אבל ברוב קהילות נוסח אשכנז שמרו על "אמיץ כח".

בנוסח תימן נהגו (עד למאה ה־17) לומר את הפיוט "אמוני לבב" של רבי אברהם אבן עזרא,^[36] ובמאות ה־17 וה־18, בעקבות השפעתם של רבי שלמה מנזלי ושל המהרי"ץ, עברו לומר את הפיוט "אתה כוננת עולם מראש".^[37] ביהדות חבאן נשמר המנהג העתיק לומר את סדר "אמוני לבב".^[38]

סדר העבודה בנוסח אשכנז הוא "אמיץ כח", שנתחבר על ידי ר' משולם בן קלונימוס.

בנוסח איטליה אומרים את הפיוט "אזכר סלה", המיוחס לר' יוחנן הכהן.^[39] ובימי הביניים יש שאמרו את הפיוט "אמוני לבב" של רבי אברהם אבן עזרא.^[36]

בנוסח צרפת (ואפ"ם) אמרו "אתה כוננת עולם ברב חסד" ליוסי בן יוסי.

במנהג קונסטנטין, אמרו את הסדר "אזכיר גבורות", גם הוא ליוסי בן יוסי (שחיבר כנראה שלושה סדרי עבודה לכל הפחות).^[40][כ]

בנוסח רומניא אמרו "אדרת תלבושת" לר' שלמה הבבלי.

בנוסח פרובנס אמרו "אמוני לבב הבינו" לר' אברהם אבן עזרא.^[41][36]

בקהילות קטלוניה ואראגון אמרו את סדר העבודה "אל אלהים בך יצדקו" של רבי יוסף אבן אביתור.^[42]

במחזור שפתי רננות כמנהג ג'רבא וטריפולי מופיע הפיוט "אל אל אשא דעי" של רבי יצחק אבן גיאת.^[43][כ"א]

במנהג אלג'יר הישן אמרו את סדר העבודה "אל אלהי אבותיכם" של רבי משה אבן עזרא.^[כ"ב][46]

סדר העבודה מנוסח כטקסט תיאורי המתאר את שהיה במקדש. אולם מתוך תפיסה שאמירת סדר העבודה מהווה תחליף לקיום העבודה בפועל ("ונשלמה פרים שפתינו"), נוהגים בשעת אמירתו לבצע פעולות שונות המשחזרות את המעמד המקורי, לאור ההבנה ”שאנחנו עכשיו מדמין נפשינו במקום הכהנים בזמן שבית המקדש קיים”^[47].
המנהג הרווח ביותר הוא להשתחוות לאחר אמירת הווידויים, בהתאמה למעשיהם של העומדים בעזרה בזמן בית המקדש. מכיוון שהשתחוויה זו אינה ממש במקדש, חל עליה איסור השתחוואה מחוץ למקדש, ולכן לא משתחווים ממש, אלא רק כורעים כשהראש צמוד לרצפה, אבל לא בשכיבה מלאה. כמו כן, במקרה שהרצפה עשויה מאבן מפרידים בינה לבין הראש בעזרת חומר אחר (כגון מגבת).
מנהגים נוספים הם: לומר יחד עם החזן את הווידוי, להכות על הלב במהלך אמירת הווידוי,^[47] לומר את המילים "אנא השם" בקול רם^[כ"ג][49]

פייטנים רבים צירפו קודם סדר העבודה פיוט הנקרא "סדר בריות" העוסק בגדולת ה' ובבריאת העולם (ומכאן שמו – בריאות כמו "בריאות"). כותרתו הקבועה היא "עד לא מכון, כסאך נכון".^[50] במרבית המנהגים המאוחרים השמיטו פיוט זה.

בנוסף לכך, נהוג לפתוח את סדר העבודה בתפילה שעניינה בקשת רשות של הש"ץ מהקב"ה לומר את סדר העבודה. חלק מכותבי העבודות כתבו מראש גם פיוט כזה. כיום, במנהג האשכנזים נהוגות הרשויות האנונימיות הקדומות "אוחילה לאל" ו"היה עם פיפיות", ובמנהג הספרדים ישנן רשויות שחיברו רבי שלמה אבן גבירול ורבי משה אבן עזרא.) לאחר סדר העבודה נאמרים פיוטים במבנה דמוי "רהיטים": בעלי שורות קצרות, המלווים במילות קבע בראשי הטורים או בסופם, ובאקרוסטיכונים אלפביתיים מרובים. ישנם פיוטים העוסקים בשבח הכהן הגדול (הידוע שבהם הוא כאוהל הנמתח בדרי מעלה), המובילים לפיוטי קינות על אובדן סדר העבודה, חורבן בית המקדש ותפארתו והגלות (למשל תכפו עלינו צרות), ולאחר מכן בקשות לגאולה (למשל תתן אחרית לעמך). חלק מבקשות אלה דומות בתוכנן לפיוטי סליחות קדומים (למשל אל תעש עמנו כלה), ולעיתים הם אף משמשים בפועל כפיוטי סליחות בהקשרים אחרים. בשל כך, קינות אלו לעיתים מתקשרות ישירות לסליחות של תפילת מוסף.^[51]

• מראה כהן
• פרשת הקרבנות

• צבי מלאכי, ה'עבודה' ליום הכיפורים – אופייה, תולדותיה, והתפתחותה בשירה העברית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית תשל"ד. כרך א – מחקר על סדר העבודה, כרך ב – אנתולוגיה של סדרי עבודה שונים.
• צבי מלאכי, בנועם שיח – פרקים מתולדות ספרותנו, מכון הברמן למחקרי ספרות, לוד תשמ"ג.
• יוסף יהלום, אז באין כול: סדר העבודה הארץ-ישראלי הקדום ליום הכיפורים, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשנ"ז.
• צבי זוהר, "ומי מטהר אתכם -- אביכם שבשמים", AJS Review‏ 14 (אביב 1989), עמ' 1–28.
• צבי זוהר, "מקוה ישראל ה'", AJS Review‏ 19 (1994), עמ' 1–23.
• יוסף טובי, פיוטי רב סעדיה גאון: מהדורה מדעית של היוצרות ומבוא כללי ליצירתו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית תשמ"ב, עמודים 118-123
• פיטר לנרד, "'אז אוהבי שם יעלצו, יעלזו בכבוד': עיון בסיומי פיוטי העבודה ליום הכיפורים", מסורת הפיוט ה–ו (תשע"ז), עמ' 73–124.

• סדרי עבודה שונים מהגניזה, נספח לספר Studien zur Geschichte des jüdischen Gottesdienstes של יצחק משה אלבוגן.
• הרבה פרופ' דליה מרקס, סדר העבודה וגלגוליו, סדרת שיעורים לימים הנוראים, בית אבי חי, אתר יו טיוב
• מוסף ליום כיפור, כולל סדרי העבודה אתה כוננת ואמיץ כח, באתר "דעת"
• שמואל דוד לוצאטו ושלמה זלמן חיים הלברשטאם, על תשעה סדרי עבודת יום הכפורים, המגיד, 20 בספטמבר 1871, המשך, המשך
• מפעל המילון ההיסטורי. יש לחפש בחלונית "חיבורים" את המילים "עבודה ליום כיפור", מכיל סדרי עבודה רבים.
• משה צינוביץ, סדר העבודה, הצופה, 4 באוקטובר 1957
• מאיר שמעון גשורי, ניגוני יום הכיפורים, הצופה, 4 באוקטובר 1938
• סדר העבודה - סדרת הרצאות מאת צבי זוהר, באתר Youtube
• אליעזר אלינר, "'סדר העבודה' ליום הכיפורים", מעיינות ט, ימים נוראים א', בעריכת חיים חמיאל, ירושלים: תשכ"ח, עמ' 302–314, באתר דעת.