אל (אל כנעני)

אל מכונה באוגרית בכינויים "בני בנות" (=יוצר היצורים, בונה הבניות), "אב אדם" (=אבי האדם) ו"אב שנם" (=אבי השנים).^[2] "מלכ יכננה" (=מלך בוראה) ו"לטפן אל בעל הלב" (האל הלטפן בעל הלב, בשל רחמנותו וטוב ליבו), מתואר כאל השמים ואביהם של כל האלים שיושב במקום המרוחק מהיישוב, ב"אפיקי תהומותיים" ובמוצאי הנהרות.^[2]

על פי המיתולוגיה הכנענית, אל התחתן עם אשרה והוליד שבעים בני-אלים, ביניהם בעל, עשתרת, ענת, ים, מות ועוד אלים נוספים.^[3] כמו כן, על פי שיר הולדת האלים הנעימים והיפים, הוליד מבנות האדם שני בנים-אלים, את שחר - אל הזריחה ואת שלם - אל השקיעה.

אף שהוא מתואר כמלך, בפועל משלו ופעלו בעולם בניו: בעל, מות, ים וענת, כל אחד בטריטוריה נפרדת (שבעים אומות, כמופיע גם במסורת היהודית), והוא היה בתפקיד של שליט עליון, שבשעת משבר בניו נוטלים ממנו עצה ורשות.

אחד מסמלי האל אל, שסימלו גם אלים עליונים בפנתאון המסופוטמי והחתי, הוא גלגל שמש מכונף (אנ').^[4]

אל מוזכר בכתובות מממלכת שמאל,^[3] ובכתובות ספירה הוא מופיע בשם אל-ועלין (=אל-ועליון). פילון איש גבל מרבה לתאר את Ἡλος (אֵל) ומזהה אותו עם קרונוס היווני.^[3] יש ביניהם נקודות דמיון רבות והמרכזית ששניהם נחשבו לאל הזמן. "אל קנ ארץ" (אל הקונה, היוצר את הארץ) מוזכר בכתובת אזתוד, בכתובת נאו־פונית מלפקי המקדישה לו אכסדרה,^[2][5] ככינוי לאל התדמורי בעל־שמין (בעשמין קנה די רעא),^[6][7] וכן במקרא (בראשית, י"ד, י"ט – וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ).^[8]

בכתובות מממלכת שמאל מוזכר, בנוסף לאל, גם אלוהות בשם "רכבאל", שמשמעה ככל הנראה הרַכָּב של האל אל; את רכבאל סימל כנראה צמד סמלים – עול של מרכבה (סמל להיותו רַכָּב) וגלגל השמש המכונף (סמל האל אל, אליו שייך רכבאל).^[9]

בתבליט אבן מאוגרית שנמצא כיום במוזיאון הלאומי של חלב בסוריה, מתואר אל כמלך מזוקן בעל קרניים (סמל הפיריון), היושב על כיסאו ורגליו מונחות על הדום, כאשר מלך אוגרית מגיש לפניו מנחה, ומעליהם גלגל השמש המכונף, סמל האל אל.^[10][4] בצלמית אחרת שנמצאת במוזיאון דמשק, מתואר אל כמי שיושב על כיסא ללא משענת.

בפסל ברונזה שהתגלה בחצור ונמצא במוזיאון ישראל הוא נראה כמלך לא מזוקן שיושב על כסאו ונועל סנדלים וידו השמאלית קטועה. על הכתר הגבוה שלו תבליט של עץ החיים, כאשר משני צדדיו חיות בעלות קרניים (מוטיב העץ והיעלים).^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

בפסל ברונזה מצופה בזהב שנתגלה אף הוא בחצור ונמצא במוזיאון אוניברסיטת שיקגו הוא נראה כאדם מבוגר ולא מזוקן שנועל נעליים, שמחזיק חפץ לא ברור בידו השמאלית וידו הימנית קטועה.

בכל הפסלונים הוא ישוב, לבוש בכותונת ארוכה שמגיעה כמעט עד נעליו, רגליו מונחות במקביל על הקרקע או ההדום, ידו הימנית מורמת לשלום, ולראשו כתר גבוה.

בין כתובות חמון התגלו שתי כתובות על פסלי אבן, שניהם מתארים גבר ערום עד לחלציו ועונד שרשרת בסגנון מצרי,^[11][12][13] מתוארכים לתקופה התלמיית, ומייצגים את האלוהויות אליהן הוקדשו (ולא את המקדיש).^[14] על גב כל אחד מהפסלים הקדשה, שתי ההקדשות זהות מלבד האלוהות להן הן מוקדשות – אחת ל"אל" ואחת ל"אס[ר]".^[14] "אל" הוא אל הכנעני או אלוהי ישראל, ואילו "אסר", הידוע מכתובות פיניקית אחרות (כמו הקיפוסים של מלקרת) כאוסיר המצרי, הוא פה אולי דווקא אלוהי ארץ אשר, הנזכרת בכתובות מצריות מהמאות ה־14–13 לפנה"ס.^[15] כתובת זאת נושאת את הדיו של המיתוס המסובך, בעל האופי האקלקטיסטי העברי־כנעני, וקשורה כנראה באגדות על מייסד קרתחדשת בשם Asoros.^[16]

על פי השירה האוגרית, מבקש האל בעל לאחר ניצחונו לבנות לו ארמון. הוא מבקש מאחותו ענת שתשכנע את אל להסכים לכך ולתת הוראה לאל האמנות כתר-וחסס לבנות לו ארמון. (לוח אב"ה עמודות ד'-ה'). בסופו של דבר, אשרה היא זו שמשכנעת אותו לבנות את ארמונו של בעל.

באגדת אקהת אל מברך את שופט הצדק דנאל ביורש אקהת, שמאוחר יותר האלה ענת מבקשת ממנו רשות להורגו. ואילו באגדת כרת הוא זה שנותן עצה למלך כרת הערירי, כיצד ליצור לעצמו שושלת חדשה, ואף דואג לריפויו ממחלה חשוכת מרפא באמצעות בריאת תרופה בשם "שעתקת". על פי המתואר בחג ראש היין, שהיה חג הכנת היין הכנעני שנחגג בחודש תשרי, הובאו לכבודו מנחות בציר ענבים. קורבן נוסף שהיה נעשה לכבודו היה של שה.

בלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש, הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שמש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. לכל קריאה לאל מוקדש קטע ביצירה, כאשר ההבדל בין הקטעים הוא רק בשם האל ומעונו; לאל מוקדש הקטע הראשון מבין קטעים אלה, ומעונו הנזכר בלוח הוא מעונו המוכר "מבוך נהרים, בעדת תהומותיים".^[17] בלוח הממשיך את הלוח הזה, בשל ערפל שכיסה את הארץ גברה "חמה" (ארס), ובין האלים הרבים שנזכרו (רובם בזוגות) כאוספי ה"חמה" מוזכר שוב אל, הפעם יחד עם חורון.^[18]

במחזה הולדת שחר ושלם, לאחר דברי פתיחה, מוצגים אל ונשותיו, בשְדה אשרה ורחמי (כנראה ענת), על שפת הים. אל עוסק בגחלים, ומנסה לקיים יחסי מין עם נשותיו; חלק מהחוקרים מפרשים את הסצינה כחוסר הצלחה לקיים יחסי מין בשל אין אונות, אך אחרים מפרשים את הקטע החזרתי כסיטואציה בה אל מרים ומוריד את איבר מינו, ורואים בו ביטוי לכוחו של אל ויכולתו לשלוט באיבר מינו;^[19] לאחר טקס הכולל ירי בציפור וצלייתה על הגחלים, החוזר על עצמו כמה פעמים, "ידו" (איבר מינו) מתוארת כארוכה כים, הוא משגל את הנשים והן הרות. לאחר חודשי ההריון נולדו שחר ושלם. תאבונם רב, והם מתוארים כאוכלים את כל הנקרה בדרכם; אל קורא קריאות צער ומגרשם למדבר קדש לשבע שנים. בשנה השמינית מגיעים למזרע בפאת המדבר, ודורשים מהשומר להיכנס, שיאכילם וישקם, והוא מכניסם ונותן להם לחם ויין. השורות האחרונות לא שרדו, אך נראה שתם סבלם של השניים והם התקבלו בחזרה בקרב האלים.^[20]

לדעתם של מספר חוקרי מקרא, היישוב הכנעני בית אל נקרא כך על שם אל.

לפי אחת ההבנות, ישנו מקום נוסף בתנ"ך שמוזכר בו "אל" הכנעני. לאחר מלחמת ארבעת המלכים, מסופר שמלכיצדק מלך העיר שלם (שמזוהה כמלך הכנעני של ירושלים), שגם מוזכר ככהן לאל עליון (אל ועלין – שם כפול כפי שהם מופיעים בכתובות ספירה) הוא אל הכנעני,^[2] מוציא לחם ויין לאברהם, ומברך את אברהם ואת אל לרגל ניצחונו של אברהם במלחמה (בראשית פרק י"ד י"ח-כ"ב).^[21] ראיה אפשרית לכך שאכן מדובר באל הכנעני עולה מהשוואת דברי מלכיצדק לדברי אברהם שם: מלכיצדק אומר "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", ואילו אברהם אומר "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יהוה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". בעוד אברהם משתמש במילים 'אל עליון' כתואר לה', מלכיצדק משתמש בהן כשם, ומכאן נראה שמדובר באל הכנעני.

על פי קאסוטו ישנה במקרא התייחסות לאל הכנעני בכמה פסוקים.^[22]בישעיהו יד, יג, בפי המלך הנכרי: "מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי, וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן". וכן במשפט הסתום שבהושע יב, א: "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל, וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן"; הפירוש המתקבל יותר על הדעת הוא, שבני יהודה תועים אחר האלים הכנענים, אֵל והקדושים חבריו. וביחזקאל כח, ב (קינת יחזקאל על צור), דברי הנגיד הכנעני של העיר צור: "וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי, מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים", מתכוונים כנראה לאל הכנעני, או לכל הפחות יש בהם מעין רמז אל אֵל, היושב "בקרב אפיקי תהומותיים".

נקודת דמיון נוספת בין אל הכנעני ליהוה היא בתיאורם המשותף כמלכים היושבים על כסאם: ”וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יהוה: רָאִיתִי אֶת יהוה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ” (מלכים א', כ"ב, י"ט). כמו כן, בחזונו של יחזקאל הנביא מתואר שהוא ראה דמות אדם על דמות הכיסא (יחזקאל, א', כ"ו). למרות העובדה שאל מתואר כמלך, למעשה לא שלט כמלך בפועל, וקאסוטו משער על פי ניתוח השירה האוגריתית ובדומה לסיפורי המיתולוגיה על קרונוס, שבתחילה לתפיסת הכנענים, אל שלט על כל העולם ולאחר מכן בניו (בעל, מות וים) הדיחו אותו משלטונו וחילקו ביניהם את השליטה על העולם. בנוסף, אפשר לערוך אנלוגיה בין נשואי אל לאשרה כמו ה' לאשרה כפי הממצא של "ליהוה ואשרתו" באמונה הפוליתאיסטית הישראלית בתקופת הראשון.

חוקר המקרא ומצרים העתיקה, דוד שפירא, קיבץ בספרו, "יכין ובועז", מספר ראיות לשמות תאופורים בעלי סיומת "אל" במצרים העתיקה של סביבות המאה ה־13 והמאה ה־14 לפני הספירה, באופן המצביע לדעתו על אמונה מקומית באל אל. שפירא נסמך על ראיות נוספות ומסיק כי הפיכתו של אל לחשוב בפנטאון המקומי הגיעה בהשפעה של קבוצות שהגיעו למצרים מאסיה, כמו החיקסוס.^{[23][דרושה הבהרה]}

• מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, 1951, עמ' 42–45
• נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית (מסדרת מיתוסים), מפה הוצאה לאור בע"מ, 2009.

מדיה וקבצים בנושא אל בוויקישיתוף

• אל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)