אלישבע אורבך
אלישבע (לישייה) אורבך - פולק (בהולנדית: Elisheva (Liesje) Auerbach - Polak; 4 בפברואר 1922 – 28 בנובמבר 2016) הייתה אחות בשירות הציבורי, אחות אפדימיולוגית, ניצולת השואה, וסופרת ישראלית.
| מדינה | ישראל  |
|---|---|
  | |
מאמסטרדם לברגן-בלזן
אורבך נולדה ב-4 בפברואר 1922 באמסטרדם לפרדריק פולק (חיים אליקים)[1] ולחרטיה פולק-אשר. אביה היה רואה חשבון, והיו לה 4 אחים ואחיות. אח אחד נפטר בילדותו, האחות הבכורה יוליה נפטרה זמן לא רב לאחר שחרורה מברגן-בלזן, אחיה יאפ ואחות צעירה נוספת בשם בטי באוש-פולק. המשפחה הייתה מסורתית וציונית, ואורבך הייתה חברה בתנועת הנוער הציונית "המזרחי". אחרי סיום לימודיה בתיכון היהודי "Joodsche HBS", החליטה ללמוד לימודי אחיות בבית החולים היהודי (בהולנדית: het Nieuwe Israelitsche Ziekenhuis) באמסטרדם.
עם כיבוש הולנד על ידי גרמניה הנאצית במאי 1940, התחילו לגזור תקנות נגד היהודים וללכדם. ב־13 באוגוסט 1943 נאספו כל החולים ואנשי הצוות של בית החולים היהודי על ידי הגרמנים ונשלחו למחנות ההשמדה. אורבך הצליחה להסתתר בעליית הגג של ביתה ולאחר מכן עברה לגור אצל הורי החבר שלה. הוריו נתפסו מספר ימים לאחר מכן והציעו לה לברוח, אך לא היה לה לאן לברוח, לכן הלכה עמם למחנה המעבר וסטרבורק, שבו פגשה את אחיה ואחותה. אורבך עבדה במחנה כאחות, ובמכתבים שכתבה אל אחותה היא סיפרה על תנאי הסניטציה הנוראים ששררו שם.[2] מווסטרבורק נשלחה לברגן-בלזן, עבדה כאחות, אך לא היו לה תרופות ולא יכלה לעשות דבר למען המטופלים מלבד לתמוך בהם רגשית.[2]
אורבך נבחרה להיות אחת מ-222 יהודים הולנדים שהגרמנים הסכימו להחליפם תמורת הגרמנים הטמפלרים שנאסרו בארץ על ידי הבריטים כאזרחי ארץ אויב ונכלאו בעתלית. בסוף יוני 1944 יצאה עם רכבת המוחלפים במסע ארוך[3] מברגן-בלזן, לווינה, טורקיה, סוריה, לבנון ודרך ראש הנקרה לחיפה ומשם הועברה לעתלית[4] ב-8 ביולי 1944. באותה הרכבת הגיעה גם קלרה אשר-פינקהוף, מחברת הספר מאה כוכבים שלי.[5] כאשר אלישבע יצאה מברגן-בלזן, הצליחה להבריח עמה רשימת שמות של משפחות אסירים אחרים, כדי להודיע להם על מקום הימצא האסירים, שאולי יוכלו לעזור להם. הוריה נרצחו במחנה הריכוז וההשמדה סוביבור.
החיים בישראל
כבר בספטמבר 1944 התחילה את לימודיה במחזור הראשון של בית הספר לאחיות של הדסה בירושלים. בגלל ידיעת עברית מועטה ואף על פי שכבר למדה לימודי אחיות בהולנד, חויבה להתחיל את לימודיה מחדש.[6] מחזור זה למד על הר הצופים מ-1944 ועד 1947. פעם שנייה בחייה ניצלה ממוות, כאשר הזדמן לה להקדים את עלייתה בשיירה להר הצופים ל-12 באפריל 1948 במקום ב-13 באפריל 1948, היום בו הותקפה השיירה ממארב ו-78 אנשי הצוות הרפואי נרצחו וביניהם שלוש מחברותיה. לפני ובזמן מלחמת השחרור עבדה כאחות וטיפלה בפצועים רבים ואף הזדמן לה לתת זריקה לדוד בן-גוריון.[3]
ב-1949 נישאה לחנן (הנס) אורבך, יליד 11 באפריל 1923 בדרזדן, שהגיע להולנד כפליט יהודי גרמני, נעצר ונשלח דרך וסטרבורק למחנה הריכוז ברגן-בלזן ושרד אותו. כזוגות רבים אחרים באותה תקופה הם היו יתומים מהוריהם שנרצחו בשואה. הזוג הצעיר עבר לגור במושב השיתופי רגבה, שם נולדו שני בניהם מיכה ב-1950 ויגאל ב-1952. ברגבה אורבך המשיכה לעבוד כאחות. משם עברו ב־1960 לראשון לציון, אורבך עבדה כאחות בריאות הציבור וחנן למד ראיית חשבון. בין השנים 1966 ו־1968 הייתה האחות האפדימיולוגית הראשית של נפת רחובות ובמסגרת תפקידה טיפלה בחולים עם מחלות מידבקות. אלישבע הייתה גם פעילה במסגרת 'אלה', ארגון של יוצאי הולנד לתמיכה ועזרה נפשית ליוצאי השואה.
ב-1990 עבר הזוג לדיור מוגן והיו בין הראשונים שגרו ב'בית בכפר' בכפר סבא. אורבך ציירה, יצרה בקרמיקה, והקימה קבוצת תמיכה לבני זוג שאחד מהם הפך לדימנטי. כתבה סיפורים[7][8] וספרים, הלכה לבתי ספר לשוחח על חוויותיה מהשואה, לימדה מלאכות יד בדיור המוגן, התחרתה בתחרויות שבץ נא.[9] אורבך נפטרה ב-28 בנובמבר 2016.