אי-ספיקת כליות

ערך מורחב – מערכת השתן

מערכת השתן מווסתת את נפח הדם ולחצו, את ריכוז היונים בפלסמה, רמת החומציות ומסננת פסולת ורעלים מהגוף, על ידי יצירת שתן בכליות, ומרחיקה אותם כשהם מומסים בשתן. היחידה האנטומית הבסיסית בכליה המפיקה שתן הוא הנפרון. הנפרון הוא צינור מפותל שתחילתו בקופסית באומן (להלן) וסופו בהתכנסות לגביעי הכליה המתנקזים לשופכן (ראו תמונה), ולצינור מוביל השתן. בראש הנפרון ממוקמת הפקעית (גלומרולוס) מבנה שבו פקעת של נימות דם מוקפות על ידי תאי הנפרון. במבנה זה, קופסית באומן, נוצר תסנין השתן הראשוני. קצב יצירת התסנין נמדד על ידי ה- GFR, המשמש כאחד מהמדדים הפיזיולוגים לתפקוד הכליה. זרימת הדם דרך הכליות היא מן המשמעותיות בגוף, כאשר בכל דקה זורמים בכליות 1.25 ליטר של דם. מערכת השתן מסלקת 3 סוגי פסולת עיקריים:

• שתנן (אוריאה) - הפסולת האורגנית הנפוצה. השתנן נוצר במעגל האוריאה בכבד כאמצעי לנטרל את ההשפעות הרעילות של אמוניה. אדם פולט כ-21 גרם אוריאה ביום. הצטברות של שתנן רעילה לרוב המערכות בגוף.
• קריאטינין - נוצר מפירוק קריאטנין פוספט בעיקר בשריר, ומסולק על ידי הכליות. אדם פולט כ-1.8 גרם קריאטנין ביום.
• חומצת שתן - משתחררת מפירוק ומיחזור DNA. אדם מייצר כ-480 מ"ג חומצת שתן ביום. הצטברות של חומצה שתן במפרקים גורמת למחלת השיגדון.

קצב הסינון בפקעית הכליה (אנ') (Glomerular Filtration Rate) מודד את קצב מעבר הנוזל המסתנן מן הדם לחלל הנפרון בכל דקה. ממוצע ה- GFR הוא כ-125 מ"ל לדקה. הכליה מסננת ביום כ־180 ליטר של נוזל, ו- 99% נספגים מחדש במעבר דרך הנפרונים. זן דרכה של הכליה לשמר מים, ובמקביל לחסום מעבר של רעלנים חזרה למערכת הדם. כך, אנו מרוקנים בין 500 ל-1200 סמ"ק שתן ליום. ה- GFR ניתן לוויסות על ידי מערכת העצבים ומספר הורמונים המופרשים ממספר מקומות בגוף.

בדיקה שמטרתה לבדוק את תפקודי הכליה. מדד GFR תקין הוא בין 90 ל-120 מ"ל/ד"ל.^[3] ככל שה-GFR נמוך יותר, הכליות מתפקדות פחות טוב. GFR מתחת ל-15 מ"ל/ד"ל מוגדר ככשל כלייתי.

יש שני סוגים של אי ספיקת כליות: כשל כלייתי חמור או כשל כלייתי כרוני (ראו לעיל).כאמור, אי ספיקת כליות נקבעת בעיקר מירידה ב- GFR. סוג האי ספיקה נקבע על פי מגמת הקריאטינין בנוזל הדם. יש גורמים אחרים העשויים לעזור בהבחנה בין שני הסוגים.

מתפתחת לאט והיא יכולה להיות תוצאה לטווח הארוך של מחלה אקוטית בלתי הפיכה או חלק מהתקדמות המחלה. למחלות כליה יש תוצאות שונות: נפריטיס IgA, גלומרולונפריטיס, פיאלונפריטיס כרונית, מצבים של אצירת שתן.
אי-ספיקת כליות סופית (End-stage renal failure,‏ ESRF) היא מצב בלתי הפיך, ומחייבת טיפול בדיאליזה או השתלת כליה.

מתפתחת מהר, הכליות מאבדות בזמן קצר את יכולתן לסנן את הדם ולהפיק שתן. בדרך כלל מאופיין באוליגוריה (ירידה בייצור שתן, לכמות של פחות מ-400 מ"ל ליום במבוגרים, פחות מ-0.5 מ"ל לקילוגרם בילדים, או פחות מ-1 מ"ל לקילוגרם בתינוקות), וחוסר איזון נוזלים ואלקטרוליטים. נזק כלייתי חריף יכול לנבוע ממגוון סיבות. יש לזהות את הסיבה הבסיסית ולטפל בה כדי לעצור את ההתקדמות. גם במצבים כאלה נדרש לעיתים טיפול תומך בדיאליזה כדי לגשר על פער הזמן הנדרש לטיפול בגורמי יסוד אלה, עד לריפוי המחלה.

אי-ספיקת כליות חריפה עלולה להופיע כחלק ממהלך של אי-ספיקת כליות כרונית, מצב הקרוי אי-ספיקת כליות חריפה על כרונית. החלק האקוטי של אי-ספיקת כליות חריפה על כרונית עשוי להיות הפיך, ומטרת הטיפול, כמו עם AKI, היא להחזיר את המטופל לנקודת התחלה בתפקוד הכלייתי, והוא נמדד בדרך כלל על ידי רמת הקריאטינין בדם. כמו אי-ספיקת כליות חריפה, אי-ספיקת כליות חריפה על כרונית יכולה להיות קשה לאבחנה לעומת מחלת כליות כרונית, אם החולה לא נמצא במעקב רפואי ואין לו בדיקות דם קודמות שזמינה להשוואה.אי ספיקת כליות נובעת לפעמים בגלל יתר לחץ דם, המגביר את פעילות הכליות וגורם לקריסתן, ובכך מעלה עוד יותר את לחץ הדם.

אוסף הסימנים המופיע ככל שנפגע תפקוד הכליות נקרא אורמיה.

הסיבות לכשל כלייתי מתחלקות ל-3 משפחות:

• Prerenal - פרפוזיה (זילוח דם) לקויה לכליות כמו התייבשות, הלם, תסחיף ריאתי.
• Renal - נזק בכליה עצמה כמו נקרוזה טובולרית, מחלות גלומרולריות.
• Postrenal - מצבים החוסמים את מערכת ייצור או הובלת השתן כמו חסימות, גידולים או אבנים.

בין הסיבות להתפתחות אי ספיקת כליות:

• פגיעה ברקמות הכליה.
• פגיעה דלקתית חריפה וכרונית בכליה.
• הרגלי אכילה לא רצויים, הכוללים מזון לא מאוזן מבחינת כמות ואיכות.
• מחלות אחרות שגורמות להתפתחות אי ספיקת כליות, כגון סוכרת או יתר לחץ דם.
• נטילת תרופות מסוימות ללא ייעוץ רפואי.

מוגדרים חמישה שלבים של אי ספיקת כליות כרונית, כאשר שלושת השלבים הראשונים הם בדרך כלל אסימפטומטיים. רוב המטופלים מזוהים רק עם הופעת סימפטומים בשלבים המתקדמים, בדרך כלל בשלב הרביעי (אי ספיקה כרוני). המחלה בלתי הפיכה.

• השלב הראשון: פגיעה קלה בתפקוד הכליות, עם תסמינים מעטים.
• השלבים השני והשלישי: צורך מוגבר בטיפול כדי להקל על הכליות.
• בשלבים הרביעי והחמישי: החולה זקוק לטיפול בדרך כלל. בשלב החמישי של המחלה, מצב הכליות יהיה קשה ויצריך דיאליזה או השתלת כליה.

אי ספיקת כליות תאובחן באמצעות כמה בדיקות קליניות ובדיקות מעבדה, כגון רמה גבוהה של אוריאה וקריאטינין בדם.

הרופא צריך לאבחן את אי ספיקת הכליות ומידת חומרתה (על ידי לקיחת דגימה מכליית המטופל), כדי להחליט אם החולה נמצא בשלב מתקדם, ואם התהליך מצריך דיאליזה או השתלת כליה או טיפול אחר.

המטופל עלול לא לחוש בתסמינים במשך זמן רב, אבל התסמינים החשובים ביותר הקשורים למחלה הם:

1. עייפות ותשישות פיזית ונפשית
2. חוסר תיאבון.
3. הקאות ו/או שלשולים, שעלולים להביא להתייבשות.
4. קשיי נשימה.
5. גירוד ומתן שתן בתדירות גבוהה (בעיקר בלילה).
6. אנמיה.
7. לחץ דם גבוה.
8. חוסר תחושה באיברים.
9. כתוצאה ממחסור בוויטמין D החולה עלול להיפגע בחולשת עצם.
10. דם בשתן (המטוריה).

• אי-ספיקת כליות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הערך "אי-ספיקת כליות", באתר ויקירפואה