אורות בערפל

שגיא אשר נולד בכפר ביאליק בשנת 1943 למשפחת אייזנברג החיה בישראל מזה מספר דורות, מתאר בספרו את קורות משפחתו והתיישבותה בארץ. כמו כן מתאר שגיא בספר את הלבטים והדיונים שקדמו למבצע חטיפתו של מוסטפא דיראני בידי סיירת מטכ"ל. בהמשך מתאר שגיא כיצד התגייס לחטיבת גולני בשנת 1961 ושובץ בגדוד 51. שגיא עבר בגולני מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קצינים. בהמשך מתארות חוויותיו מן הלחימה במלחמת ששת הימים, בה היה מפקד פלוגה ב' בגדוד 51, פלוגת החוד בכיבוש תל עזזיאת, אשר הובילה את הגדוד בלחימה על היעד, מוצב פלוגתי סורי מבוצר ברמת הגולן^[2]. בעת מלחמת ההתשה שימש כמפקד סיירת גולני והוביל אותה במבצעים מיוחדים^[3], אשר חלקם מתוארים בספר. פרק מיוחד מקדיש שגיא לפקודו מן הסיירת, יעקב מרדכי ("פצ'נגה"), אשר נהרג בפיגוע בכפר יובל ב-15 ביוני 1975, ובו הוא מספר על פעולות שונות בהן השתתף מרדכי^[4]. בשנים 1977-1976 שימש שגיא כמפקד חטיבת גולני, ופיקד על כוח מן החטיבה במבצע יונתן. שגיא מתאר בספרו כיצד בחר את לוחמי ומפקדי הכוח שהשתתפו במבצע^[5], את ההכנות והתרגילים^[6] וכן את חוויותיו מן המבצע^[7]. שגיא מספר בספר על רשמיו מן ההסבה שעבר לשריון ועל ניסיונו כמפקד עוצבת געש. בהמשך מתאר שגיא את חוויותיו ממלחמת לבנון בה שימש כראש חטיבת המבצעים במטכ"ל^[8].

פרק נרחב מקדיש שגיא למושג המפקד, ופורש בו בפני הקורא את הדגשים העיקריים שלו למפקד בצה"ל^[9]. בהמשך מתאר שגיא את רשמיו משירותו כראש אמ"ן בימי ממשל רבין ובהם את רשמיו מן הלבטים על אישור מבצע עוקץ ארסי^[10] ומן המשא ומתן עם סוריה. כמו כן מתאר שגיא את מפגשיו עם קצינים בכירים במדינות ערב ובהם הרמטכ"ל הסורי. בסוף ספרו מתאר שגיא את פרישתו מצה"ל^[11] בשל העובדה שלטענתו ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, לא עמד בסיכום שנקבע ביניהם כי יתמנה לסגן הרמטכ"ל^[12]. בעקבות כך הסתכסך שגיא גם עם הרמטכ"ל היוצא דאז, אהוד ברק ועם מחליפו רא"ל אמנון ליפקין-שחק, עליו אמר כי הוא מעריך אותו מאוד והריב ביניהם הוא תוצאה של מקורבים שנהגו כאנשי ריב ומדון וכלשונו: "טרחו לסכסך".

• דף הספר באתר ידיעות ספרים