אוטו אבלס

אבלס נולד ברוהטץ שבמוראביה בתחומה של האימפריה האוסטרו-הונגרית לזיגמונד ורוזה לבית שראגר. למד בתיכון בברנו ורכש את השכלתו העל-תיכונית באוניברסיטת וינה, שם השלים את הדוקטורט שלו במשפטים. בעת לימודיו הקים את אגודת התלמידים הציונית הראשונה, "וריטאס", יחד עם רוברט שטריקר, ברתולד פייבל וגיסו, הרמן קדיש.

עד שנת 1928 עבר כיועץ משפטי ברכבת הפדרלית האוסטרית.^[1] בהיותו עורך ועיתונאי, ראשית ב"וועלט" ולאחר מכן בביטאון התנועה הציונית באוסטריה "אידישע צייטונג" וביומון "Weiner Morgenzeitung" שייסד עם רוברט שטריקר ב-1919,^[1] פרסם מאמרים בשבח הרעיון הציוני ותמך במפלגה הלאומית היהודית בבחירות לאספה המכוננת הלאומית. עם סגירתו של האחרון בספטמבר 1927 המשיך לכתוב בעיתון "Die Neue Welt", כמו גם בעיתונים שונים. בין השנים 1915–1925 ערך יחד עם לודוויג באטו את הלוח הספרותי הציוני "אידישער נאציונאל־קאלענדער".^[2]

החל מהמחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה ה-20 נסע לטרנסילבניה, הונגריה,^[3] גליציה המזרחית, לוקסמבורג וצ'כוסלובקיה כנציג קרן היסוד. ב-1930 עבר להולנד והיה פעיל בקהילה היהודית באמסטרדם. הוא גם ניהל את הסניף ההולנדי של קרן היסוד.

לאחר פלישת גרמניה הנאצית להולנד נאסר ונשלח למחנה וסטרבורק. תואר הדוקטורט שלו נשלל ממנו מטעם אוניברסיטת וינה ב-1941. במאי 1944 שולח למחנה ברגן-בלזן. היה על הרכבת האבודה ונפטר בטרביץ מטיפוס הבהרות,^[2] ולפי מקור אחר מתשישות.^[1]

אבלס נשא לאישה את מינה דמביצר, ונולד להם בן.

בשנת 2010 הפך סנאט אוניברסיטת וינה את החלטת ביטול הדוקטורט מ-1941.

• "ההחלמה" (Die Genesung) – ספר שירה (1920)
• "ביקור בארץ ישראל" (Besuch in Erez Israel) – תיאור של ביקורו הראשון (1926)
• "נשים בעלות שם בישראל" (Zehn Jüdinnen) – ספר על נשים יהודיות נודעות (1931)
• "מפגשים עם יהודים" (Begenung mit Juden) (1936)

• רשימת הפרסומים של אוטו אבלס, בקטלוג הספרייה הלאומית
• משה וולדמאן, האחרון מחוג ראשונים – למותו של אוטו אבלס ז"ל, העולם, 6 בספטמבר 1945